|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
דף הבית > כתבות > אישה: מוסלמית, לסבית וגם אוהבת יהודים ועוד כותבת עליהם ברוב עוז. אורחת בארץ | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אישה: מוסלמית, לסבית וגם אוהבת יהודים ועוד כותבת עליהם ברוב עוז. אורחת בארץמאת:מי שראה אותה בטלויזיה לא יכול היה שלא להתרשם ממנה מאוד: רהוטה, לא מנותקת, בהירה, דינמית, אינטלקטואלית ששפות ותרבויות רבות שגורות עליה למרות גילה הצעיר.
תכירו בבקשה את אירשאד מנג'י, אישה מוסלמית, חילונית לסבית ומחברת רב המכר הבילאומי "הצרה עם האיסלאם". היא, להבדיל מסלמן רושדי, לא מסתתרת למרות שהיא ערה לסכנה על חייה ולמרות שהיא מסתובבת עם שומרי ראש. מנג'י יוצאת נגד רבים מעיקרי האיסלאם ובתעוזה רבה. היא לא מהססת לקרוא לכיסוי הראש שהיה עליה ללבוש בעת לימודיה בקנדה "קונדום שמחסן מפני פעילות אינטלקטואלית לא בטוחה". בו זמנית, היא מהללת את הדמוקרטיה הישראלית עד דק, ומצהירה על אהבתה הרבה ליהודים באשר הם. היא מתגוררת בטורונטו, שם היא מגישה תוכנית טלוויזיה. היא מסתובבת בעולם עם תסרוקת קוצנית שובבה ועם מכתב בכליה מאמא שלה, הקוראת לה ללכת "קדימה ילדה". הפרק הראשון מספרה מופיע באתר של באתר של הוצאת "כנרת", ובו היא מספרת על עצמה: "כמו מיליוני מוסלמים אחרים בארבעים השנים האחרונות, גם משפחתי היגרה למערב. בשנת 1972 הגענו לריצ´מוֹנד, פרוור של המעמד הבינוני בוַונקוּבֵר, קולומביה הבריטית, קנדה. אני הייתי בת ארבע. בין 1971 ל-1973 נמלטו אלפי מוסלמים בני דרום אסיה מאוגַנדָה לאחר שהרודן הצבאי, גנרל אידי אמין דאדא, הצהיר שאפריקה מיועדת לשחורים. לבעלי העור החום שבינינו הוא נתן שבועות אחדים בלבד לעזוב, ואם לא יעשו כן ימותו. מוסלמים חיו שנים ארוכות באפריקה המזרחית הודות לבריטים, שהביאו אותנו מדרום אסיה כדי לסייע בבניית מסילות הרכבת במושבות שלהם באפריקה. בתוך דורות ספורים הגיעו מוסלמים רבים למעמד של סוחרים אמידים. אבי ואחָיו ניהלו סוכנות של "מרצדס בנץ" בקַמפָּלָה, והפיקו תועלת מהניידות המעמדית שהבריטים הורישו לנו ושאנו, בתורנו, מעולם לא הענקנו לשחורים ילידי המקום שהעסקנו. באופן כללי, המוסלמים באפריקה המזרחית התייחסו לשחורים כמו לעבדים. אני זוכרת את אבי מכה את טוֹמָסי, משרת הבית, חזק כל כך עד שחבורות בוהקות הופיעו על גפיו השחורות כזפת. אני, שתי אחיותי ואמי אמנם אהבנו את טומסי, אבל אם אבא היה תופס אותנו מטפלות בפצעיו, גם אנחנו היינו סופגות מכות. ידעתי שהדבר קורה במשקי בית מוסלמיים רבים אחרים, ושהשעבוד המשיך זמן רב לאחר שמשפחתי עזבה. זאת הסיבה לכך שבנערותי סירבתי להזדמנות לבקר את קרובי באפריקה המזרחית. "אם אסע איתך," הזהרתי את אמי, "את יודעת שאהיה מוכרחה לשאול את הדודות והדודים השמנים שלך למה הם מתייחסים למשרתים שלהם כמעט כמו לעבדים." אימא התכוונה לערוך טיול פרֵדה מקרובי משפחה מזדקנים, ולא מסע תעמולה למען זכויות אדם. כדי לא להביך אותה, נשארתי בבית. בזמן שאימא היתה מחוץ לבית המשכתי לחשוב מה פירוש הדבר להיות "בבית". החלטתי שבית הוא המקום שבו נמצא כבודי העצמי, לא בהכרח המקום שממנו הגיעו אבות אבותי. ואז הבנתי מדוע הקדחת הפוסט-קולוניאלית של פאן-אפריקניות "אפריקה לשחורים!" סחפה את היבשת שנולדתי בה. אנחנו, המוסלמים, הקשינו על הכהים מאיתנו לחוש כבוד עצמי. ניצלנו באכזריות את האפריקנים הילידים. ובבקשה, אל תגידו לי שלמדנו קשיחות קולוניאלית מהבריטים כיוון שטענה זו מעלה שאלה אחרת: למה לא למדנו מהם גם לפַנות מקום ליזמים שחורים כפי שהבריטים פינו מקום לנו? אני לא מתנצלת על כך שאני חשה עלבון על שהיה לנו טומסי כזה. רובכם, אני משוכנעת, מתנגדים גם כן לשעבוד. אבל לא האיסלאם טיפח את אמונתי בכבודו של כל אדם. עשתה זאת הסביבה הדמוקרטית שהיגרנו אליה, משפחתי ואני: ריצ´מונד, שבה אפילו ילדה מוסלמית יכולה להיות מעורבת בנעשה סביב ולא רק מאורסת. הרשו לי להסביר. שנים אחדות לאחר שמשפחתי השתקעה בקנדה גילה אבי את קיומם של שירותי השגחה על ילדים הניתנים בחינם בכנסייה הבפטיסטית "חבצלת השרון". (אומרים "חינם" למהגר, והאמונה הדתית מתפוגגת אל מול המציאה שנפלה לידיו.) מדי שבוע בשבוע, כשאימא יצאה מהבית כדי למכור מדלת לדלת מוצרי קוסמטיקה של "אֶבוֹן", אבי, שלא היה בדיוק ידידותי לילדים, זרק אותנו, הבנות, לכנסייה. הגברת הדרום אסיאתית שפיקחה שם על לימודי הקודש הפגינה כלפי וכלפי אחותי אותה סבלנות שבה התייחסה אל בנה שלה. היא גרמה לי להאמין שהשאלות שלי ראויות להישאל. ברור מאליו ששאלות של ילדה בת שבע הן פשוטות. מאיפה ישו בא? מתי הוא חי? במה הוא עבד? עם מי הוא התחתן? הסוגיות האלה לא הטרידו אף אחד, אבל מה שאני רוצה לומר הוא שעצם הצבת השאלה ושאלות נוספות אחריה תמיד נענה בחיוך מזמין. אולי זה מה שהניע אותי, בגיל שמונה, לזכות בפרס "הנוצרי המבטיח של השנה". המתנה שקיבלתי: מהדורה מלאה בציורים צבעוניים של 101 סיפורי התנ"ך. אני מביטה לאחור עכשיו ומודה לאלוהים שהגעתי לעולם שבו הקוראן לא היה חייב להיות הספר הראשון והיחיד בחיי, כאילו הוא העושר היחיד שהחיים מציעים למאמינים. מלבד זה, 101 סיפורי התנ"ך ריתק אותי בתמונותיו. איך ייראה 101 סיפורי הקוראן? בזמנו לא ראיתי ספר כזה. היום אין מחסור בספרי ילדים על האיסלאם, כולל א הוא אללה מאת יוסוף איסלאם (לשעבר קט סטיבנס(חברות חופשיות מאפשרות המצאה מחדש של האני והתפתחות אמונות. זמן קצר לאחר שזכיתי בתואר "הנוצרי המבטיח של השנה", אבא שלף אותי מהכנסייה. בתוך זמן קצר עמדה לקום מַדרַסָה, בית ספר דתי איסלאמי. אני, החְנוּנית הקטנה, חיכיתי לה בכיליון עיניים. אם להסיק מניסיוני בבית הספר של יום ראשון, יהיה כיף במדרסה, כך הנחתי בתמימות..."
נוצר:
24/02/2005 15:40:00
עודכן: 27/02/2005 07:39:00
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
צוות האתר צור קשר הרשמה לאתר תקנון פרסמו אצלנו מפת אתר | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חדשות
,
חדשות
,
זכויות
,
SHOUT
,
בריאות
,
הורות
,
צרכנות
,
תיירות
,
הכרויות
,
קניות
,
טיפוח ויופי
,
אופנה
,
ביגוד
,
תכשיטים
,
אלטרנטיבי
,
תרבות
קהילה
,
תזונה
,
כושר
,
ראיונות
,
עיצוב פנים
,
ארכיטקטורה
,
נשים בממשל
,
עסקים
,
קולינריה
,
מתכונים
משקאות , יחסים , עינוגים , הריון ולידה , קולנוע |