ישראלי בלוב: מסעו של העיתונאי נפתלי הילגר ללוב ומדבר סהרה – חלק שני

נפתלי הילגר, שליח 'מסע אחר', כתב צלם ובעיקר הרפתקן, בילה בלוב שלושה שבועות של שכרון חושים: הוא הצליח להתגבר על הפחד בעזרת דרכון זר ונהג מקומי, הוא פגש תושבים, טעם מהמטעמים הלוביים וביקר במדבר סהרה ממנו חזר מוקסם. ישראלי בלוב – חלק שני ואחרון.


כתב וצילם: נפתלי הילגר

במסגרת המאמצים של קדאפי להפוך למנהיג של יבשת אפריקה, מוזמנים אפריקנים רבים ללוב כדי לעסוק בעבודות שחורות. אחרים לא מחכים להזמנה אלא גונבים את הגבול דרך מדבר הסהרה, עובדים וחוסכים כמה חודשים וממשיכים עם סירות דייג לאיטליה. באחד הימים אני פוגש פליט סומלי שהגיע לפני 10 שנים ללוב. מאז הוא גר במחנה פליטים של האו"ם בפרברי טריפולי ומנסה לשרוד. "אני מרוויח 100$ לחודש, זה מכסה פחות או יותר את הוצאות הנסיעות והסיגריות שלי. אשתי עובדת במשק בית ומרוויחה 150$. זה בקושי מספיק כדי לחיות, אבל בכל פעם כשאני רוצה להתלונן, אני חושב על האלטרנטיבה בסומליה, ואז אני מרגיש הרבה יותר טוב". יחד עם המהגרים האפריקנים הגיעו ללוב גם בעיות הסמים והאיידס, כך טוענים הלובים. באופן רשמי יש בלוב כ-400 מקרי איידס, שנחשב בלוב בעיקר כפשע ופחות כמחלה: רוב נושאי המחלה נכלאו ולא זוכים לטיפול רפואי כלשהו. תופעת השימוש בסמים גברה מאוד בעשור האחרון. חשיש הוא סם נפוץ בכל הגילאים, סמים קשים יותר כהרואין פחות נפוצים אבל זוכים לפופולאריות הולכת וגוברת בקרב הצעירים המשועממים. העונש על שימוש בסם, 25 שנות כלא, אינו מרתיע. גם הסברה ציבורית בשלטי חוצות ובטלוויזיה אינם עוזרים לצמצם את התופעה. כתוצאת לוואי חלה גם עלייה בשיעור הפשע בטריפולי, ובניגוד לאזורים אחרים בלוב אנשים נועלים כאן את המכוניות והבתים.

קדאפי לא עצם עיניים לאור חוסר שביעות הרצון מן המצב הכלכלי והחברתי. לפני כשנה המליץ על לובי גולה, ד"ר שוקרי גניאם (Shukri Ganiem) כראש ממשלה בפועל. קדאפי נימק את המלצתו בכך כי הלובי בעל הדרכון השוודי כה עשיר , עד שלא יזדקק לטובות הנאה מקופת המדינה. מאז מתפקד גניאם כראש ממשלה בפועל, מסמל את תום עידן הסוציאליזם ונלחם בשחיתות ובחוסר התכנון של מעצבי המדיניות הכלכלית והחברתית. באחד הצעדים הראשונים הקים הדוקטור עיתון חדש, שמעז גם לפרסם כתבות ביקורתיות יחסית. הטונים בדיווחים על מעשי ארה"ב מתונים יותר, ואף דובר על חידוש היחסים הדיפלומטיים תוך מספר שבועות. חופש העיתונות ? עד גבול מסוים: בעידן הטלוויזיה הלוויינית ובהעדר בילויים מחוץ לבית, מתאספים הלובים מול ערוץ דיסקברי ואל ג'זירה. איש לא רוצה לראות את התחנה המקומית שמדווחת מבוקר עד ערב על מעשי הגבורה של המנהיג הדגול. לפני מספר חודשים שודרה כתבה ביקורתית על לוב באל ג'זירה. באופן מקרי לחלוטין ארעה באותה שעה הפסקת חשמל כלל ארצית ותושבי המדינה יכלו ליהנות משמים צלולים עם מיליארדים של כוכבים, ללא כל הפרעה של מקורות אור מן הקרקע.
בטריפולי אפשר למצוא גם שכונת יוקרה : באזור רחוב אל אנדלוז, בתוך ווילות היוקרה, מוצא קדאפי תומכים חדשים בין המתנגדים הישנים – אנשי עסקים עשירים, שמקבלים את הפתיחות החדשה בברכה. מרכז קניות חדשני ברחוב אל אנדלוז מהווה מוקד משיכה בעיקר לצעירים, אותם גם אפשר למצוא במספר מצומצם של בתי קפה שמסביב. מתוך אחד מהם בוקעים להיטים מיושנים של אלטון ג'ון וקריס דה בורג. גם מדונה והספייס גירלס פופולאריות מאוד בלוב. "מייקל ג'קסון קצת פחות, מאז שמסתבר שהוא 'מג'נון'", מדרג מוחמד הצעיר את המצעד הלועזי בעיר ומוסיף באכזבה "אבל אף אחד לא בא להופעות כאן". המוסיקה המערבית לא מגיעה לפופולאריות של מוסיקה ברברית קצבית מאלג'יריה ובמיוחד להופעות המשוחררות של יפהפיות לבנוניות ב-MTV הערבי. "זה מקום שהייתי רוצה לחיות", נאנח מוחמד בהנאה, "ולא רק בגלל הנשים היפות. המקומות היחידים בעולם הערבי שאפשר לחיות יחסית בשלום הם לבנון, דובאי וגם תוניסיה".
אני זקוק לפסק זמן ונוסע לסהרה הלובית. אחרי מסע של כ-10 ימים, הנאה מנופים עוצרי נשימה, לילות מתחת לכיפת השמים ותחושת חופש מוחלטת, אנחנו חוזרים לטריפולי. הנהג שלי נעשה שקט ומופנם יותר משעה לשעה. ככל שאנחנו מתקרבים לטריפולי, הבעת פניו עצובות יותר. הוא מחזיק מעמד עוד יום אחד, עד שהוא מודיע לי באמצע הלילה שיפרוש הביתה לכפר המדברי: "אני לא אוהב את העיר הזאת. אני לא מרגיש חופשי כאן". אני מחפש לי מלווה חדש, שגם הוא כמעט פורש מן התפקיד ללוות אותי בעיר. בכל פעם שאני מרים את המצלמה, הוא נחרד. "אחד כמוך, בלונדיני גבוה עם מצלמה גדולה, זה חלום הבלהות של כל מדריך." הלובים עדין מאמינים שתיירים אמורים להיות בעיר העתיקה ובשווקים בלבד. לצלם את העיר המודרנית, גורדי השרקים החדשים והטיילת בחוף היום, זה מעשה הגובל בפעילות חתרנית. לצלם את נמל הדייגים – עבירה של ממש. לא פעם המדריך דוחף אותי בזריזות למונית בסיום סדרת צילומים ומסיע אותי לפינה אחרת בעיר. אין ספור פעמים מתבקש המדריך להציג את האישורים שלי, וכאשר אנחנו נכנסים למגדל "אל פתח", המבנה הגבוה ביותר בעיר, מראות ציוד הצילום גורמות לשומר להחוויר. במהירות הוא מתקשר לבוס לקבל הנחיות. עד שמנהל הביטחון מגיע, מצטרפים אלינו שני שוטרים מנומסים אך החלטיים. כל אחד חוסם יציאה. כעבור זמן מה מופיע המנהל עם הבעה מוטרדת. אני מסביר שבסך הכל רציתי להביט על העיר מן המסעדה בקומה העליונה. "היא סגורה מזמן", ממהר המנהל להודיע, "תוכל לצלם רק בקומה הראשונה שבמרכז הקניות." אנחנו משוטטים במול מלא חנויות חשמל ואופנה אך ריק מאדם ומחליטים כעבור כמה לעזוב את המקום ולפנות לידים מעניינים יותר. ביציאה ממתינים לנו שני סוכנים בלבוש אזרחי, ושוב מתחקרים אותנו – הפעם רוצים לדעת מדוע אנחנו עוזבים כל כך מהר. אנחנו חוזרים לעיר שנחנקת מכמות הזבל שהיא מייצרת ולא מספיקה לפנות. אני מפלס את דרכי דרך שדה של בקבוקי פלסטיק ריקים, משחרר את פני משקית ניילון שהתעופפה באוויר וניגש למשימה הקשה הבאה – לחצות את הכביש הראשי בכיכר הירוקה. סכנת נפשות של ממש במשך היום, משימה שגובלת בהתאבדות בשעות הלילה. אבל בצד השני של הכיכר ממתינה לי משימה נוספת ומרתקת: פדי בנעטיה, יו"ר מרכז שלום של יהודי לוב בבת ים, צייד אותי במידע מפורט לגבי אתרים יהודים בעיר העתיקה. רוב יהודי לוב אומנם עזבו את המדינה עד לפוגרומים של 1967, מעטים נשארו וגורשו ע"י קדאפי ב-1970. כיום אין יותר יהודים בלוב, אבל אתרים יהודים שמעידים על העבר של הקהילה המפוארת והעתיקה הזאת אולי יש ? השנים שחלפו מאז עזיבתם של יהודי טריפולי לא עשו טוב לעיר. בתים בחארה אל כבירה, אחד מן הרחובות היהודים המרכזיים, התמוטטו. ברחוב בתי הכנסת נותר מבנה אחד פתוח, אך בית הכנסת המפואר "צלא לכבירה" הפך למסגד. בית הכנסת הגדול "דאר בישי" נמצא ליד ועומד בפני קריסה. הכניסה אסורה, מגן דוד ולוחות הברית עדין במקומם בחזית הבניין, אך רק בעלי דמיון מפותח יכולים לראות במבנה הנטוש את מרכז החיים היהודיים בעיר. בית הספר "דאר א סרוסי", פעם מרכז החיים של ילדי הקהילה, ניצל מהרס ושופץ על פי פקודה ישירה של קדאפי. בתוך המבנה לא נותר שום סימן שהוא שימש פעם את הקהילה היהודית. כיום, ארכיון העיר ממוקם כאן עם מספר רב של מסמכים מתקופת מלחמת העולם השנייה. לפי השמועה יש כאן גם מסמכים של הקהילה היהודית, אותם לא זכיתי לראות.
מי שמצפה לראות בלוב כיום נופי ילדות, יתאכזב. רוב בתי הכנסת בבנגאזי נהרסו, אחד הפך למנזר של נוצרים קופטיים. ליד העיירה גריאן חיו יהודים ומוסלמים במערות . היהודים עזבו לפני עשרות שנים, המוסלמים עברו לבתים מודרניים לפני כ-20 שנה. תרבות יהודית יחודית בת מאות שנים, עם בתי כנסת תת קרקעיים וצורת מגורים מיוחדת במינה, נקברה תחת כבישים ובניינים חדשים או פשוט כוסתה בפסולת.
ידידי אוהב היין הטוב והמעריץ של המתירנות הלבנונית, מסכם את הדעה הרווחת בלוב: "אנחנו חייבים להתחיל לדאוג לעצמנו ולהפסיק להשקיע בפרויקטים מיותרים ובמדינות זרות. יש לנו עוד כ-30 שנה כדי לבנות מדינה שלא תלויה בנפט. אם נחמיץ את ההזדמנות, נחזור למה שהינו לפני גילוי הנפט – אחת המדינות העניות בעולם."

לוב – כרטיס ביקור

כ-5.7 מיליון תושבים, ועוד כ-1 מיליון עובדים זרים
צמיחת אוכלוסין שנתית: 2.4% (ישראל: 1.4%)
1.3 מיליון בטריפולי
כ-90% מן האוכלוסיה חייה ב-3 הערים הגדולות טריפולי, בנגאזי ו-Zawiyah
35% ערבים, 25% ברברים, כל היתר מעורבים
97% סונים
תוחלת חיים גברים 74 (ישראל: 77), נשים 78 (ישראל: 81)
חל איסור על מפלגות פוליטיות. בפרלמנט "קונגרס העם" 3000 חברים
תוצר לאומי גולמי לנפש GDP : 8900$ (ישראל: 15000$)
כ-100.000 תיירים בשנה, רובם אירופאים שיורדים למדבר.
1.75 מיליון ק"מ מרובעים (פי 3 מצרפת, כמו מערב אירופה). המדינה ה-5 בגודלה באפריקה.
גבולות עם אלג'ריה, צ'אד, מצרים, ניגר, סודן ותוניסיה.
94% משטחי לוב הם מדבריות לא מיושבות.
רק 2% מתאימים לחקלאות
1770 ק"מ חוף ים התיכון
המדינה העשירה ביותר באפריקה
98% מהיצוא הם נפט ומוצריו
סחר עיקרי עם איטליה וגרמניה
ב-1911 החליפו האיטלקים את שלטון הטורקי, חלפו כ-20 שנה עד שהם הצליחו להשתלט על לוב. במהלך התקופה הזו התנהלה אחת ממלחמות הקולוניאליסטיות האכזריות ביותר, כשליש מאוכלוסיה לוב נהרג, ביניהם גם סביו של קדאפי.
מ-1943 שלטון בריטי, עצמאות מ-1951
ב-59 התגלה נפט והפך את לוב מאחת המדינות העניות ביותר בעולם (הכנסה שנתית של 25$ לאדם) לאחת המדינות העשירות יבותר בעולם.
50,000 האיטלקים האחרונים גורשו ב-1970.
1969 מהפכה של קבוצת 12 הגנרלים נגד המלך IDRIS, עלייתו של מועמר קדאפי
אחרי הפלת מטוס פאן אם מעל סקוטלנד ב-88, שבו נהרגו 270 אזרחים, הטיל האו"ם 1992 חרם כלכלי על לוב והסיר אותו רק ב-99. לוב התחייבה לאחרונה לשלם 10 מיליון $ לכל משפחה של קורבנות הפיגוע. 4 מיליון כבר שולמו, 6 מיליון ישוחררו כאשר האמריקאים יבטלו את החרם הכלכלי. כמו כן – דרישה לפצות את לוב על פירוק הנשק הלא קונבנציונאלי.

הכתב היה שליח המגזין 'מסע אחר'


המסע ללוב - חלק ראשון