חתונה מהסרטים: חמישה משתים וחתונה מפוארת אחת באנגליה

גילי אירני השתתפה בחתונה אנגלית - יהודית - עיראקית, אכלה עד להתפקע, שתתה שמפנייה בלי סוף, התוודעה לחייהם של היפים והעשירים - ונשארה בחיים. חמישה משתים, וחתונה מפוארת אחת:


היה היה לפני הרבה שנים, זוג צעיר (24 ליתר דיוק), שהחליטו להתחתן. אבא ואימא מאוד התרגשו, סבא וסבתא ממש התלהבו וכל הדודים והדודות, רווקים רווקות החלו לצחצח נעליים ולעשות תוכניות. אנחנו לעומת זאת, חיכינו עד לדקה התשעים כדי להחליט עם נשתתף באירוע או לא. נו טוב חשבנו לעצמנו חתונה זו סיבה לנסיעה , לראות קצת את לונדון, מחירים זולים, אולי גם קניות , ובסוף הכרענו – נוסעים. הגענו ביום רביעי האחרון לעיר המלכה ומלכת הצהובונים. אחר הצהרים מעונן ואפרורי קיבל את פנינו. היה קר אך בליבנו פנימה – דווקא חם: הכול מרתק אותנו בלונדון גם אחרי כמה וכמה ביקורים: . המוניות, הנהיגה בכיוון ההפוך, הבתים היפים, וכמובן המבטא הבריטי שעושה לי את זה.

לפנות ערב התארגנו, התלבשנו ושמנו פעמינו לעבר ביתם של הסבא וסבתא. זהו עכשיו באופן רשמי התחיל המסע שלנו לחתונה האנגלית (ממוצא עיראקי). חתונה, שמהר מאוד למדנו להבין שהיא אורכת בין ארבעה לחמישה ימים, גדושי אירועים וגינונים אנגליים מהולים בשמחה מזרחית.

הגענו לדירה לונדונית גדולה ומפוארת בה עמד שומר בכניסה, לבוש במיטב המדים האנגליים ופתח לנו את הדלת בצהלת "GOOD EVENING SIR GOOD EVENING MADAM". דלת הדירה נפתחה בניגון כינורות, וכוס שמפניה ביד. הערב התנהל כמקובל בעדה העיראקית בליווי מוסיקה מזרחית וישראלית, ולא לשכוח את מיטב האוכל המסורתי שכלל כ- 15 סוגי אורז בכל מיני צבעים, והבדלים (קטנים).

הערב המשיך בטקס קצר אך מרגש של צביעת חינה על ידיהם של המאורסים ואז, לאחר שהאורחים קיבלו כובעי תרבוש צבעוניים וצעיפי מותניים מעוטרים בחרוזים ,החלה החינגה – ההילולה. בערך באחת לפנות בוקר פרשנו כשילדנו ישנים בחיקנו ובהונות רגלינו זועקים למנוחה.

למחרת היום היינו חופשיים. עלינו ירדנו, עלינו ירדנו עד שקרסנו מהטיפוס המעייף אך מרתק על אוטובוס הקומותיים הלונדוני המפורסם. הגענו עייפים אך מרוצים לחדר רק כדי לגלות שקיבלנו חבילה מהמארחים: סלסלת נצרים מקש ערוכה ל פיקניקים. מסוגננים: פרט ליין, פיצוחים, עינוגי שוקולד ועוד הפתעות, הוכנס גם פלו"ז האירועים בליווי ה"TIME OUT" ועוד ירחון מקומי כמיטב המסורת הצהובה. השמחה הייתה בשיאה וכולנו פצחנו בארוחת אחר צהרים קלילה.

כמיטב המסורת היהודית, נודע לנו שהמארחים מזמינים אותנו לארוחת שבת. בהמשך להוד והדר שאפף את ההתרחשויות גם ארוחת הערב הייתה פורמלית, אלגנטית ומהודרת מאוד. התכנסנו בבית מלון מלכותי למראה, שבו המוזמנים התכבדו בקוקטילים ושמפניה מידיהם של מלצרים מהודרים. לאחר שעה קלה של ברכות וsmall TALK בין האנשים הורו לנו להיכנס לאולם.

ארוחת הערב דמתה יותר לחתונה במלון הילטון תל אביב מאשר לארוחה אינטימית. השולחנות היו רבים, והאולם היה גדול ויוקרתי למראה. תקרות גבוהות, קשתות, דלתות עץ לבנות מחופות במראות קריסטל וכמובן נברשות ענק מרצדות מעל. כל שולחן היה ערוך מפה לבנה כבסיס לכל הסכו"מ הכסוף והמבריק ולכוסות הקריסטל המנצנצות. לכל שולחן ניתן שם מתקתק כמו " CHERYYBLOSSOM" או "BLUEBELL" כשמקומות הישיבה לכל אדם ואדם צויינו בכרטיס קטן על הצלחת. האוכל היה אלגטי וטעים כאחד, על אף שלכל מלון יש את המגבלות הרגילות באשר לאיכות הטעם והגיוון האפשריים, בפרט עם עליו להתחרות עם המילה כשר. הערב נמשך מלווה באוכל, נאומים ומוסיקת רקע שנוגנה על ידי להקה מקומית בסגנון מוסיקת עולם. לאחר שהתוודענו ולכל יושבי השולחן העגול, אכלנו, ופטפטנו החלטנו לפרוש בשיא, או יותר נכון קצת אחר חצות. כי בלונדון, כמו המסורת האצילית המלכותית, אירועים מתחילים מוקדם מאוד. כנראה בגלל שכל היום מעונן וחשוך בחוץ...

יום שבת קודש החל בבית הכנסת. הילדים סוף סוף הורשו לבוא ולחשוף את פניהם בפני הציבור הבוגר. בלבוש חגיגי עד כדי גיחוך הופיעו נשים וגברים הדורים למשעי, מעונבים, מכופתרים ומכוסים במעילי חורף פרוותיים ולראשיהם כובעים מפוסלים. נוצות, פרווה, נצנצים וצילינדרים הדהדו על ראשי המוזמנים כשהאחרון שייך לרבנים. כמעט כמו בפרלמנט, ישבו הנוכחים בשקט מופתי והאזינו לדרשת הרב שנשא את דבריו בקול אנגלי כבד ונכבד. טקס שבת חתן הסתיים, ולאחריו כולם (כמאתיים נוכחים) הוזמנו לסעודת צהרים בבית מלון. שלא כמו ארוחת שבת, המלון הזה היה מהודר אף יותר, והארוחה הייתה בסגנון המוכר לנו כסגנון "בופה" או הגשה עצמית. פעם נוספת קיבלו את פנינו המלצרים בלבוש הצפרדע האדומה, והציעו לנו שמפנייה לאור וקוקטייל.
על קוקה קולה וספרייט הם בוודאי לא שמעו.

האוכל היה טעים והילדים פרקו כל עול. בין החללים העצומים, המדרגות והשטיחים הכבדים, הם נעו או רצו, התגלגלו ושיחקו תופסת בהנאה רבה. עד כאן התענגנו על אירועים "אינטימיים" השמורים למשפחה וקרובים במיוחד. בכל אירוע מספר המוזמנים הלך וגדל. כל אירוע התבצע במלון אחר, כך שהגיוון המרענן והיצירתיות הפתיעה שוב ושוב. עם זאת, משיחותי עם מספר ישראליים מקומיים הבנתי שחתונות אנגליות – ובפרט בקרב העדה, דומות מאוד בתכנון ובחוויה שלהם, והיצירתיות מאופקת עד מאוד. 'הפסטיבל השבועי' קיים בכל חתונה והגינונים השונים מוכרים היטב. השוני בא לעיתים קרובות בדברים הקטנים כמו בהדפסת השמות האישיים על התפריט, הפרחים והלהקה. עם זאת גם פרטים אלו נעשים בשינויים קלים ועדינים בלבד כך שחלילה לא ייתפסו כנועזים או חסרי טעם אלגנטי - מלכותי.

ביום האחרון לשהותנו ירד גשם כבד. לא שבימים האחרים לא ירד גשם, אלא שהפעם מזג האוויר הבריטי התגלה ב"מיטבו". מסתבר שבין החודשים דצמבר ומרץ השמש כמעט לא מגיחה
ואם כן, רק לפרקי זמן קצרים כמו שעה או שעתיים כפי שהתחזית מתוארת בעיתון.

כבר בשעה ארבע אחר הצהרים היינו ערוכים ומוכנים ליציאה לכיוון בית הכנסת שבו נערכת החופה. שוב, בית כנסת שונה מאמש, והדור. אט אט החלו האנשים להגיע, לרדת ממכוניות הפאר שלהם, ולהיכנס לתוך ההיכל לבושים במלוא הדרם אך באיפוק השמור לאנגליים בפרט. שוב כובעים מפוסלים ממיטב החומרים, מסודרים בקפידה על ראשיהם של האורחים, בליווי מעילים כבדים. טקס החופה היה מפואר מאוד והשקט באולם נשמר לכל אורכו. כשעה וחצי התנהל הטקס כשהוא מתנהל על ידי הרב האנגלי – עיראקי. אף צלם לא הפריע להתרחשויות, לא הזיז את ההורים, כדי לקבל צילום טוב ולא השמיע ציוץ. הנוכחים שמרו על השקט ולבסוף, לדרך, ביקש הרב מהנוכחים, להשאר במקומותיהם. השקט המופתי והסדר נשמרו.

לסיום קיבלו הנוכחים עלי ורד לבנים בתוך גביע שקוף כדי לזרוק על בני הזוג במהלך צעידתם החוצה מהיכל הקדושה. עכשיו, לאחר כל הטקסים והאירועים המקדימים, הלכו בני הזוג, משפחותיהם וכל המוזמנים בחזרה לביתם או למלון, החליפו בגדים – מחליפות לשמלות נשף והתייצבו מחדש לקוקטיל. בשלב זה כבר לא יכולתי לקחת חלק בגינונים המטורפים הללו ובגרדרובה האינסופית ופרשתי לעבר אולם החתונה בלבוש הערב. המתכנסים התקבלו בכניסת המלון על ידי נגנית נבל, תמונות ממוסגרות של בני הזוג, כפי שתועדו במהלך השבוע דרך שדרת עצים מעוטרים בנורות קטנות, כנרים וכמובן מלצרים מחזיקים טסים של כוסות שמפניה וקוקטיל.

החתונה התחילה באופן רשמי כשכל אלף המוזמנים נקראו לשבת בשולחנם, על ידי הכרוז. כי באנגליה, כמו באנגליה לכל אחד תפקיד ברור ומהותי כמו הכרוז, המדקלם למען הסדר הטוב, את כל מהלכי הערב. האולם הענק, שהיה לזירת החלקה על הקרח בעבר, הפך למקום אלגנטי ואינטימי – עד כמה שאפשר לעשות כן. כולו מעוטר בלבן, צמחייה עירומה מעוטרת במנורות זעירות וכמובן במה גדולה ווילון לבן עומד מאחוריה. פעם נוספת כל מוזמן הורה לשבת במקום המיועד לו – וסומן על ידי תפריט מודפס, שם ותיעוד מהלך הנאומים. שש כוסות עמדו בפני פרט למתנה הקטנה שהונחה ליד כל אישה וזר פרחים, בצבעי ירוק עם וורדים לבנים במרכז.

הערב התנהל על מי מנוחות ובסדר מופתי כך שבכל פרק זמן נתון ניגנו להקת "שחקים" הישראלית את השירים שלהם, והרקידו את הנוכחים עד כדי שחיקת העקבים ולסירוגין הוזמנו לסור לשולחנות להנות ממהלך הארוחה. בין לבין ניתנו הנאומים, המתוכננים ומתוזמנים מראש, כשכל נאום נחתם בהרמת כוסית שמפנייה ובמחיאות כפיים. בדומה לנאומו של יו גרנט בסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת" גם כאן השושבינים של החתן נאמו ושיתפו את הקהל בדברי הלצה ופרטים "חושפניים" על חייו המהוללים של החתן. סוף הערב סומן על ידי ברכת המזון וטקס חלוקת העוגה. המוזמנים המשיכו לרקד על אף שהעובדים כבר החלו לערום כסאות, והשעה הייתה "רק" אחת לפנות בוקר.
המוזמנים כבר כמעט כולם פרשו ואנחנו עשינו דרכנו לעבר הילדים שכבר מזמן הלכו לישון. לאחר שהנחנו את מיטב לבושנו על המיטה התחלנו במשימה הכי קשה – לארוז. את לונדון עזבנו למחרת עייפים ושמחים בדרכינו הביתה לישראל, לשקל, לשמש ולמוכר כל כך.