ההכנות לבר המצווה - מה קורה כשהילד מתעקש על חגיגה מפוארת באולמי בון-בון

מאת: חוי מאירוביץ


אצלנו היהודים, יש מסורת בת אלפי שנים שנקראת "בר המצווה". ברגע שהילד הגיע לגיל 13, שהוא עובר מילדות לבגרות. כך נקבע בהלכה. מצד שני חכמנו כנראה לא ביקרו אצל היהודים של היום:

לאחרונה הגיע בני לגיל המצוות, ואנו היינו עסוקים חודשים ארוכים בהכנות ל- 2 הנושאים העיקריים: עליה לתורה, ומסיבת בר המצווה.

מאז גיל 10 הילד באופן אינטנסיווי "טוחן" לנו את המוח על מסיבת בר מצווה מהסוג שטרם ראו כמותה, בטח לא בארץ המובטחת, ואולי גם בעולם כולו.אנחנו ההורים, היינו משוכנעים שזו אפיזודה שתחלוף ככל שהקטן יגדל, וראינו את עצמנו יוצאים לטיול משפחות, בגולה הדוויה אשר באירופה למשל.

אבל - ככל שהזמן חלף הילד היה עמוק בתוך המסיבה, ובדימיונו הפורה פינטז על חגיגת בר המצווה באחד האולמות ברחוב המסגר בתל אביב, או באולם נוצץ אחר נוסח אולמי בון - בון הידועים. הדבר שהכי שריגש אותו היה שהוא יראה את אמו הורתו עומדת עם תסרוקת גבוהה בגובה מגדל אייפל, ולגופה שמלה מלאה פייטים נוצצים, כשהיא מקבלת את האורחים לפי מיטב המסורת של חינגה יהודית ראוייה לשמה.

הוויכוח הראשון שהתעורר בבית היה אודות בית הכנסת. אני לתומי חשבתי שבית כנסת רפורמי יאה לבני ולחינוך שקיבלתי. בעלי להפתעתי, החליט שמסורת זו מסורת, והילד צריך לעלות לתורה בדיוק כמו שהוא עלה ושאר אחיו. וכך ראיתי עצמי שוב נכנעת ללחצי המשפחה, ובודקת איפה יש דג מלוח ורוגלך בד"צ, להאכיל את המתפללים הנחמדים של אותו יום שבת.

אחרי שלושה חודשים של הסעות לרב צביקה שלימד אותו את הפרשה של אותו שבוע, וחזרות באוטו, באמבטיה וכבכל מקום אחר בבית. עלה בני בכורי לתורה כדת וכדין לפי מסורת אברהם יצחק ויעקב.

אחרי שהשלמנו עם הרעיון שטיול משפחות לא יהיה , הבנו גם שכנראה לא יהיה מנוס , אלא להתחיל את החיפוש הגדול, אחר מקום שייתן מענה לדמיון של בני ושימחוק את הסעיף הזה ברשימה של תיבת פנדורה שתיפתח, בעוד 10 שנים על ספת הפסיכולוג .
אירוע העשור יצא לדרך.

כמו כל דבר במשפחה ראיתי עצמי בסוף לבד עסוקה בהפקת ענק של חגיגת הבר מצווה של בננו האהוב.

בעיה מספר אחת התעוררה אחרי שהכרתי בעובדה שבני בכורי נולד בחורף, וחייבים מקום מקורה. וכך במשך חודשים רבים בדקתי כמעט את כל גני האירועים באזור מגורנו. וכך התחוור לי בכסף שדרשו בעלי האולמות בעבור ארגון השמחה. יש משפחות שחיות מזה לא מעט זמן.

דבר אחד הבנתי עוד בגן האירועים הראשון, שאנחנו הולכים ל"נהל מערכת יחסים" ארוכת טווח ועקובה מדם וכסף, עם חיים מנהל הבנק שלנו בפועלים.
כל הדברים שלא ממש רצינו,קרו.

התברר שכל מנה בתפריטים שהוצעו לנו, מקבלת שם מיוחד: לדוגמא: מקרוני ברוטב עגבניות, מקבל את השם ספגטי "הנסיכה הצעירה" ברוטב בונז'ור מוקרם עם גבינת מוצרלה מיובאת. (ממש), וגבינה צהובה עמק מגורדת. היו עוד שמות מפוצצים בנוסח הזה, כשהמשותף בין המנות היה מחירן שהגיע לשמיים.

אחר כך תקע לנו איש המכירות של המקום בו בחרנו מכשולים נוספים: הראשון שבהם הוא מכשול ווקאלי בצורת מערכת הגברה. לא תאמינו יש דבר כזה. כלום כסף רק 3000$ בשביל לדפוק את הראש, ולצאת עם סעיף אוזניים וסכנת התחרשות לנו ולאורחנו.

מכשול מספר 2: תאורה. כן, גם דבר כזה יש, התאורה הרגילה לא מספיקה אז הציעו לנו תאורה של חוקרי שב"כ, וכמה נורות צבעונית. גם זה להזכירכם בעלות "סמלית" של 3000 $. אבל בשביל זה כזכור יש את חיים מהבנק.

ועכשיו למלצרים: המקום קיים, יש להם קייטרינג, אוכל, אבל מי ישלם עבור מלצרים?
נכון. אנחנו כמובן. עוד לפני שהם הגישו את דג הנסיכה, "קפצו" 200 שקלים מהארנק לטובת סיגלית המלצרית, שהיא אחת מתוך 25 המלצריות במקום.

לגבי צילום האירוע ההיסטורי חיכתה לנו בפתעה: צלם אחד לא מספיק, מתברר. יש אחד שמצלם בוידאו, עוזר שלו, העוזר של העוזר שלו, צלם הסטילס, הצלם של הדיגיטלית. ובל נשכח את הדי. ג'יי שאני עדין קוראת לו תקליטן, וכמובן העוזרים של הד.ג'י, ועוד לא הזכרנו את סוגיית הבגדים הכפולה: בגדים לבית הכנסת ובגדים לאולם.

איכשהו. הסתדרנו. הגיע היום הגדול.אחר הצהרים החלטתי שאני לא לובשת את הבגד שעלה לי הון קטנטון, ו'עליתי' על בגד ישן, שנראה נהדר ואפילו החמיא לי.

ולסיכום: די, לקטר. זה היה היום הכי עמוס בחיינו, מדהים ונחמד. מזל טוב אורי שלנו לבר מצווה. "היה כיף, ואנחנו שמחים שהתעקשת."
אבל אני מתפללת בתוכי שהבן הצעיר שלנו עידו ירצה דווקא טיול משפחות...

התמונות: אילוסטרציה