התפתחות מעמד הנשים בראי הקולנוע

עם העלייה במודעות למעמדן של נשים, יותר ויותר סרטים מתעסקים בדמויות הסטוריות, בדמויות מפתח במאבק שלנו לאורך השנים ובפרשנות העומדת מאחורי מה שהם מייצגים.

קיימים שני מושגים חשובים שארחיב עליהן קמעה על מנת להבין אחר כך את ההקשרים ההתפתחותיים בקולנוע טוב יותר : פמיניזם וסרטי נשים.

פמיניזם
התלאות הרבות שעברו הנשים בדרכן אל ההכרה כי אינן החריגות בתוך חברת בני האדם הובילו בסופו של דבר אל התובנה כי לא ניתן להתעלם עוד מהדיכוי והאפליה הנהוגים עדיין כלפיהן במקומות שונים בעולם.
הכרה זו, המוכרת יותר תחת השם פמיניזם, נוסחה והתבססה אי שם בשנות השישים של המאה העשרים והיא לבשה פנים רבות.
המשותף לכולן הוא זיקתן להומניזם.
התביעה לראות באישה אדם שווה בערכו וביכולותיו, אדם בעל זכויות שוות ובעיקר אדם שיכול לעצב שיח מכל סוג שהוא (פוליטי, אמנותי, אקדמי ועוד) היא קודם כל הכרה באישה כאדם.
פמיניסטית אינה נוירוטית ו/או גסת רוח כפי שמוגדרת על ידי הסטריאוטיפ, אלא אישה המודעת למקומה כאדם בחברה.

סרטי נשים
סרטי נשים הן התשובה הנשית, למעשה, לסרטי ההרפתקאות והמערבונים של הגברים.
על פי רוב, הם סרטים שנעשו ע"י נשים או על נשים ושזהו קהל הצופים העיקרי שלהם. במרכז סרטי הנשים מוצגת אישה לרוב כ"מרכז" היקום. כל מכריה וחבריה משרתים את מהוויה וצרכיה, מדברים בשבחה וחדלים להתקיים עם מותה, למשל.
אלו סוג הסרטים שניתן ללמוד מהם הרבה על עולמן הפנימי כמו גם החיצוני של נשים ומהווים מאפיין תקופה נהדר.
דוגמאות מאלו, יש לנו למכביר : "תנאים של חיבה", "מגנוליות מפלדה", "על תבונה ורגישות" ועוד.

ועתה, לסקירה רוחבית לאורך השנים בהבנת האופן בו מוצגות הנשים במקביל להתפתחות הקולנוע.

נתחיל עם מושג "השקר הגדול".
השקר הגדול הבא לידי ביטוי בחברה המערבית הוא הרעיון של נחיתות האישה.
השקר העמוק הזה מוטבע בהתנהגות החברתית שלנו, בחינוך שלנו ומכאן שגם בהבעתו האומנותית באמצעות הקולנוע.
וירג'יניה וולף (סופרת רומנים), כותבת שלאורך ההסטוריה נשים היו תמיד אלו ש"טיפחו" את תפקודי הגבר בכך שהעניקו מענה לצרכים שלגבר לכאורה נראו מובנים מאליהם.
במעבר לעולם הקולנוע, אנו עדים לתעשייה שלמה המחזקת את השקר הגדול.
הקולנוע משייך, בראש ובראשונה, לאישה תכונות של רוך, יופי, עדינות, פנטסיה, רומנטיות וכו'.
מכאן, אגב, התפתחה לימים נישת סרטי הנשים ומה שקרוי במדיום הטלויזיוני, אופרות סבון.

שנות ה – 20 :
בשנים אלו נראו נשים הזקוקות לגבר, אך... חושניות.
דמויות הנשים בסרטים בשנים אלו התאפיינו במסתוריות ובחדות. "דרקולות", "בתולות", מלכות, נשים חטופות וכו'.
כאן החלה גישת 'הנערה במצוקה' שמשכה אליה גברים כמו דבורים אל הצוף.
בשנים אלו היינו עדים למגמתיות לשנות את הנשים ולהפוך אותן למודרניות יותר, עירוניות יותר ובעלות כוח הולך וגובר.
בשל המעבר מהסרט האילם לסאונד, רבות מהשחקניות הגדולות של אותה תקופה לא שרדו וירדו אט, אט מהמסך הגדול – בין אם בגלל שלא התאימו בקולן האמיתי ובין אם שלא השתלבו בדרישות החדשות.
יחד עם זאת, חלקן הפכו משחקניות לתסריטאיות ובדרך זו החל להישמע קולן והן הפכו אט, אט למשפיעות גם בתעשיית הקולנוע.
השחקניות בשנות ה – 20 היו, למעשה, הפנטזיה והתגשמות החלומות והמאווים של הבימאים. הן נתנו ביטוי לאובססיה שלהם ולחוקיות שבנו בעולם הגברים.
כוכבות בולטות היו : ליליאן גיש, ווילמה בנקי וגרטה גרבו שזכתה לכינוי, "האלוהית", שהייתה כה מיוחדת כי נאמר עליה שבגופה ייצגה את נשות שנות ה – 20 אך בליבה כבר נטתה לשנות ה – 30.

שנות ה – 30 :
הנשים היו חושקות ונחשקות – כאן החלו גילויי מיניות מובהקים.
עם כניסתם של קודים חדשים, נשים זוהו כחושקות ונחשקות, בעלות תאווה מינית, הן הורשו לפתות, לרדוף אחרי גברים, ואפילו לאמץ תכונות "גבריות" מדי פעם בפעם מבלי שאלו יזיקו להן.
בתקופה זו חלו שינויים ותמורות במעמד האישה בעיני החברה.
תמורות שכאלו הומחשו היטב ע"י ג'ינג'ר רוג'רס המגלמת אישה בעלת מודעות ופעילות מינית אך ללא ילדים בסרט מ – 1933, GOLD DIGGERS לבין אותה שחקנית המגלמת דמות המגדלת ומחנכת ילדים ללא הקטע המיני בסרט, "האם הרווקה" משנת 1939. דהיינו בין סרטים בהם המיניות היא מוחשית לבין סרטים בהן היא נעשית בדרך עקיפה.
יש להבין כי באותה התקופה, מרבית הנשים היו עקרות בית והן חיפשו לגיטימציה לעובדה שבחרו באהבה והמשפחה כקריירה - ואת זה בדיוק רצו לראות בסרטים.
סרט יוצא דופן שנעשה באותם השנים היה, "חלף עם הרוח", בכיכובה של וויויאן לי. הסרט מגולל את סיפורה של נערה דרומית השורדת בימי מלחמת האזרחים אך אינה זוכה בגבר שהיא אוהבת.

שנות ה – 40 / תקופת ה"פילם נואר" :
נשים אימצו תכונה גברית מובהקת : כוחניות שבאה לידי ביטוי בפשע ואלימות.
הנשים בשנים אלו שיחקו משחק של גברים : עולם של פשע בו השיער הארוך החליף את האקדח והמין היה שווה לערך הרוע.
זהו היה עולם בו כוחה של האישה להרוס היה מקביל להרגשתו של הגבר לחשיבות.
שחקניות כמו : ריטה הייוורת', אווה ארדן, לנה טרנר ודורות'י מלון שיחקו דמויות נשים אשר עמדו בצד האפל של החוק ועל אף שלא היו מרשעות בעצמן, הזמינו מעצם נוכחותן את הגדרת הרשע.
היה בהן מאפיין של "מיניות קטלנית". הן השתמשו ביופיין על מנת "להפיל" את הגברים שלצידן.
כאן גם הועלתה השאלה הבסיסית : אם כל אחד יכול לעשות את מה שהשנייה עושה, היכן עובר הגבול בין נשים וגברים ?!

שנות ה – 50 :
שבירת המיתוס המיני. התפתחותן של תנועות פמיניסטיות.
אלו היו השנים בהן תעשיית הקולנוע חוותה קשיים עם כניסתה של הטלויזיה לתוך הבתים.
נעשו בשנים אלו סרטים עם רמיזות מיניות בלבד (ללא סקס) לצד סרטים כמו "מלח הארץ" (1953) שעסק בעיקר במחאת הנשים כנגד התפיסה שפוליטיקה היא נחלת הגברים בלבד.
העולם שאחרי שתי מלחמות עולם כבר היה בשל לשחרור מיני, אך זה עדיין לא הגיע באותם השנים.
אספקט נוסף מאותן השנים שיש לתת עליו את הדעת היא העובדה שהמדובר בנשים ששרדו את מלחה"ע השנייה, יצאו מהבית לעבוד בתפקידים גבריים גם כן והתנהלו עם כספים.
התגובה ההוליוודית לעניין הייתה: המלודרמה.
הדוגמא המייצגת הייתה הסרט "מילדרוד פירס". סרט המספר על אישה המצליחה לעשות כסף אך נכשלת בחייה. באופן לא מפתיע סרט היוצא לאקרנים בדיוק בתקופה הרגישה בה נשים נכנסות לתפקידי גברים (מלחמת העולם השנייה), ונמצא בו מסר אידיולוגי ברור: נשים יודעות לעשות כסף, אז מה? האם זה עושה אותן יותר מאושרות? מעבר לעלילה הספציפית של הדמות יש בו מסר שנשים הזונחות את הבית שלהן משלמות על כך מחיר כבד, הן הורסות את החיים שלהן.
המלודרמה היא ז'אנר אמריקני ששיאו בשנות החמישים. זהו, למעשה, הז'אנר הראשון שהוגדר כ'סרטי נשים'. דהיינו : נשים מככבות בסרטים אלה וקהל היעד הוא נשים. המלודרמה היא דרמה עם מלוס, מוטיב מוסיקלי שנועד להעצים את הרגש. היא אינה מנוכרת אלא פועלת להעצמת הרגש. חשוב להדגיש כי על אף שהמלודרמה הוא ז'אנר נשי במהותו, היא אינה עושה חסד לנשים.

שנות ה – 60 :
נשים קיבלו יחס בלתי אוהד – מה שבא לידי ביטוי בתפקידים שקיבלו : זונות, שיכורות וכו'.
סיטואציה זו שנוצרה באותם השנים הייתה בראש ובראשונה תגובת נגד מצד הגברים לעליית כוחן של הנשים בחברה והדרישות שהוצגו על ידן במסגרת תנועת שחרור האישה.
כמו כן, יש להבין כי האולפנים הגדולים בהוליווד נכנסו למשבר וחלקם נסגר, ימי הזוהר ההוליוודיים הגיעו לקיצם וכך גם התפקידים הנחשקים של נשים.
השחקניות המאוד עסוקות : ג'ולי אנדרוז, ג'ולי כריסטי, ג'יין פונדה וברברה סטרייסנד השתוקקו לתפקידים ונפגעו מהתופעה מאוד.
זוכרות את פיי דאנווי ב"בוני וקלייד" ? זה הכי קרוב לגיבורה שאפשר היה לראות בשנים אלו וגם היא, למעשה, פושעת.
דמויות הנשים בסרטי התקופה השתנו ממיתוסים ואלוהיות לפשוטות ורגילות בשר ודם.
באותם השנים לא היה מקום או קול ל"קולנוע נשי" ורק במסגרת עצמאית או דוקומנטרית או באירופה – יכלו נשים לתת ביטוי לעצמן ולבטא את המאבק שלהן להכרה בזכויותיהן.
בשנות השישים נמצא מאבק על ייצוג פרלמנטרי ובמוסדות, הפיכת האשה מאובייקט התפור למידתם של גברים (ביגוד לא נוח,עקבים גבוהים, תהיי יפה ותשתקי) לסובייקט בעל קול: מה נשים רוצות, מה הן רוצות לדבר, על מה הן חולמות- האשה מגבשת את החלום לה ללא המבט של האחר.
סרט מהתקופה האחרונה המדבר על מאבקן של הנשים בשנות ה - 60 הוא הסרט הבריטי, "איזה מין שיוויון", שיצא בשנה שעברה ועוסק במאבק העובדות של מתפרת הרכבים של מפעל 'פורד' וההישגים הכבירים שהיו להן.

שנות ה – 70 :
בשנים אלו מתעצבת דמותה של האישה המשוחררת.
זו חדרה דווקא אל הקולנוע האמריקני יותר מכל. יחד עם זאת, טרם השתחררה מכבלי הסטריאוטיפ הישן של האובייקט המיני, אך לפחות הייתה בדרך הנכונה.
אמצעי התקשורת חושפים ניצול וסחר בנשים. המאבק של השחורים המנוצלים מתחבר לנשים המקופחות והמוכות.
מה עוד ? הן יוצאות כנגד הדיכוי המובנה במוסד הנישואים.
זהו הגל השני של הפמיניזם : ממש גן עדן של שוויון בין גברים ונשים, נשים צוברות כוח.
סרטים בולטים : "אליס לא גרה כאן יותר" של מרטין סקורסזה, "נורמה ריי" הנלחמת על זכויות הנשים במפעל טקסטיל, "הסינדרום הסיני", "השיבה הביתה", "קרמר נגד קרמר" ועוד.

שנות ה – 80 :
שנות השמונים הן שנות הרגרסיה של הפמיניזם ושל הליברליזם: רייגן, איידס, תאצ'ר, מדיניות שמרנית, פריחה ושגשוג של הפורנוגרפיה.
בשנות השמונים חוזרים לאחור- עידן האיידס הופך את השחרור המיני לגזר דין מוות.
בשנות השמונים מתחילים לתפוס את ההבדלים שבין המינים ואת הערכים המיוחסים להבדלים אלה כמובנים בתרבות ובעיקר בשפה ובאמצעיי ביטוי אחרים.
בשנים אלו נמצא חזרה הביתה, למוסר, לערכי המשפחה. ("ינטל" 1983).
אז - האישה היפה מסיימת את הקריירה בבית. אופנת שנות השמונים מציגה את הנשים כחפץ: מראה הגוף המשולש, הכתפיים הרחבות והטליה ההדוקה של גרייס ג'ונס, החזיות של מדונה, עקבי המסמר. זוהי הקצנה, עיוות הגוף הנשי, שאינה עושה עימו חסד, אלא במסווה של שחרור כולאת אותו שוב.
עיתוני הנשים בשנות השמונים עושים יד אחת עם דיכוי הנשים. עוסקים ביופי, בישול, טיפוח. נשים תופסות את עצמן כאובייקטים. הן נמצאות במלכוד- גם אימהות, גם מטופחות, גם מנכ"ליות. למשל סיגורני וויבר בסרט "נערה עובדת".

שנות ה – 90 :
בשנות התשעים יצאו שני סרטים מדוברים ביותר העוסקים בנשים: "תלמה ולואיז", ו"אישה יפה."
ב"אישה יפה" – סיפור סינדרלה מודרני - הגיבורה מצאה מוצא מן הזנות, אבל באיזה מחיר? בזכות מי? (האביר על הסוס הלבן) בזכות מה? (ההופעה) .
מסתבר בתובנה שטקסטים "נשיים" כמו "תלמה ולואיז" נכשלים. הנרטיב של תלמה ולואיז מוביל אותנו אל מקום ש'כולו טוב' אבל 'כולו רע'. נקודת המוצא של הסרט היא מאד פמיניסטית, אבל סיום הנרטיב הוא חד משמעי- אין הן יכולות לחיות, כשאין להן מקום בחברה.
ומה עם "הצעה מגונה" ? "אינסטינקט בסיסי" ?
מסתבר שבשנות ה – 90 ניסה הקולנוע להראות בקדחתנות את הבעייתיות מחד של נשים אשר נשארו יותר מדיי זמן מאחור ולא לקחו את חייהן לידיים לבין אלו שלא בוחלות כבר בשום אמצעי להשיג את מה שהן רוצות או להראות "לכל העולם ואישתו" – מה שנקרא – את איכויותיהן המקצועיות, המיניות הבלתי ניתנת לערעור שלהן ורמות התחכום העסקי אליו הן מסוגלות להגיע.

ומה קורה בשנות ה – 2000 ?
נשים הן כל יכולות !
חזקות ונאבקות, קרייריסטיות ובלבוסטיות עם נוסחאות שמצליחות, מנהיגות, קילריות, מחפשות השלמה ושלמות ולא מוכנות להסתפק במועט.
אני חושבת שהדוגמא הטובה ביותר היא דווקא עם סדרה שהפכה לסרט קולנוע ושינתה את פני החברה ביחס שלה לרווקות, זוגיות,
קריירה ויחסי נשים וגברים והכוונה היא ל "סקס והעיר הגדולה".
4 נשים, 4 חברות שמתחילות בשנות ה – 30 לחייהן ומסיימות אי שם לתוך שנות ה – 40 וה – 50 שלהן.
הן חוות, מתייעצות, עובדות, נהנות מהחיים ומנסות למצוא את המרשם הבטוח לאושר וסיפוק פנימי.

השתדלנה תמיד לראות את המקום שלכן בתוך הכלל ולהביעו בכל דרך אפשרית כולל זו הקולנועית.
כאשר אינכן עושות זאת בעצמכן, למדנה להעריך את פועלן של יוצרות הקולנוע ברחבי העולם המשמיעות את קולנו.

*** איריס לקנר היא מבקרת קולנוע ומרצה עם התמחות במגדר.