הנשים החזקות של 'מגילת רות'

מי אמר שחמות וכלתה אינן יכולות להסתדר ביניהן? לכו אל 'מגילת רות' ותגלו קשר מופלא בין שתי נשים מיוחדות - נעמי (החמות) ורות (כלתה).

הסיפור התנ"כי המרתק (שמומלץ לא רק "להציץ" בו אלא גם "להיפגע") מתאר מערכת יחסים של מסירות ותמיכה הדדית, יוזמה ויזמות, נטילת המושכות והובלת מהלכים. וגם אם היו פה אינטרסים משותפים, ידעו הנשים החזקות האלה להתנהל בתוכם בשיתוף ובהבנה.

נעמי ששכלה את בעלה ושני בניה בארץ נכר, מחליטה לחזור למולדתה יהודה, כשנודע לה שהסתיים שם הרעב. שתי כלותיה, עורפה ורות, יוצאות עמה לדרך, אך נעמי, המעריכה את היחס המסור של כלותיה המואביות ומברכת אותן על כך, מפצירה בהן להישאר בארצן, במואב. עורפה משתכנעת להישאר, ונפרדת מנעמי בבכי ובנשיקות (מתברר שנעמי הסתדרה היטב עם שתי כלותיה), אבל רות עומדת בהחלטתה ללכת עם נעמי: "כי אל אשר תלכי - אלך... עמך - עמי ואלוהיך - אלוהי" (פרק א' פס' ט"ז) - ביטוי יפיפה המצוטט עד לזמננו.

נעמי ורות מגיעות לבית לחם יהודה, והימים ימי חודש ניסן - תחילת קציר השעורים. רות מודיעה לחמותה כי בדעתה לצאת ללקט שיבולים בשדה - אם תמצא חן בעיני הבעלים של אותו שדה. וכך היא עושה ומגיעה, כאילו במקרה, לשדה של בעז (שהיה קרוב משפחה מכובד, עשיר, נדיב ונקווה שגם נראה טוב) והשאר היסטוריה...

סיומה של המגילה הוא "הפי אנד" גם מבחינת נעמי וגם מבחינת כלתה, כשבעז נושא את רות לאישה. רות יולדת בן, שעתיד להיות סבו של דוד המלך (בן ישי), ובאמצעותו זוכה גם נעמי לפיצוי על שני בניה המתים. נשות בית לחם, שבפתיחת המגילה מזדעזעות למראה מצבה העלוב של נעמי ("הזאת נעמי"?), באות עכשיו לברך אותה ולשמוח בשמחתה. וכך זוכות נעמי ורות לא רק להמשכיות המשפחה - אלא גם לזכות הגדולה שדוד המלך יהיה מצאצאיה של רות הגיורת.

דרך אגב, 'מגילת רות' היא אחת משתיים הנושאות שם אישה (לצד 'מגילת אסתר' של פורים) ושמככבות בה נשים דומיננטיות. 'מגילת רות' משויכת לחג השבועות, שהוא חג של הטבע, של נדיבות והתחדשות, של שמחה ושל אהבה (ובינינו, תמיד מתאים לשמוח ולאהוב ולהיות נדיבים ולהתחדש).

קוראות יקרות (וגם קוראים), צאו ותחגגו בנעימים (המון פסטיבלים וטיולים ברחבי הארץ), שיהיה חג שמח לכן ולכל בני המשפחה,