בין יום הזיכרון לחג העצמאות

בטווח של כמה שעות, אנו חולפים בין אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, לבין חגיגות יום העצמאות למדינת ישראל. מעבר פיזי קצר, אך מעבר רגשי לא פשוט.

לפני שבוע ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולנוכח תאי הגזים וכבשני המוות שם, בניכר - לא קיים צל צילו של ספק, בזכות קיומנו העצמאי כעם במדינת היהודים. אין גבול לתחושת הניצחון והגאווה, על שזכינו לחיות בעידן התקומה של עם ישראל בארצו. אלא שעצמאות זו עלתה, ועדיין עולה, במחיר דמים.

אחת לשנה אנו מציינים את יום הזיכרון לאותם חללים שנפלו במלחמה המתמשכת, היום יומית, על קיומנו כאן במדינתנו העצמאית והריבונית. ביום זה אנחנו מרכינים ראש לזכר הנופלים ומזדהים עם כאבן של המשפחות השכולות, שעבורן כל יום הוא יום זיכרון.

בעת הזו אנו מרגישים ביתר שאת, את תחושת ההזדהות והגאווה על היותנו "עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", על יכולותינו הייחודיות לקיים חיי שיגרה ולפתח חברה משגשגת, נוכח האיום המתמשך על עצם קיומנו כאן, במדינת ישראל.

עם חפץ חיים אנו. רוצים אנו את חיי השגרה, את הביטחון האישי ואת היכולת לבנות כאן חברה בריאה ואיתנה. לצערנו, אנו עדיין נדרשים להלחם על זכויות בסיסיות אלה, יום-יום ושעה-שעה, ולעיתים במחיר כבד של הנופלים להבטחתן.

הסמיכות של יום הזיכרון לחגיגות העצמאות, מסמל יותר מכל את הכאב השזור בעצמאותנו הלאומית, כמו גם את המחויבות העמוקה שיש לנו, אזרחי ישראל, לאלה שהקריבו את היקר מכל בהגנת הארץ.

עם שוחר שלום אנו, ולוואי שנגיע במהרה להתגשמות חזונם של נביאינו, לחיות בשלווה ובבטחה במדינתנו, במקום בו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה.

לזכר הנופלים נאמר: "במותם ציוו לנו את החיים", יהי זכרם ברוך!