עניין של הדדיות

בעולם העסקים ידוע כי גישת ה – WIN WIN היא מבורכת ומביאה להצלחות רשומות ומוכחות. עד כמה שאני מסכימה בהיבט זה, מבחינתי היא תקפה לכל תחומי החיים.



לאחרונה אנו נוכחים לאנטיתזה הגדולה של עיקרון ההדדיות בכל כיוון אפשרי ברמה המדינית.
אנו מנהלים מו"מ תמוה אשר בסופו מקבלים ארונות חללים במקום את הבנים החיים בחזרה. נותנים רב מחבלים ומקבלים..... הצהרות שהוא עוד יחזור כשאהיד... בעוד הנשים המדהימות הללו כאן מתפקדות כאימהות ובנות זוג חזקות המעניקות בתורן כוח לרבות אחרות, חושבת אימא מהעבר השני של הגבול איזה מהבנים שלה יביא לה גאווה וילך להתייחד שם בגן העדן שלמעלה עם 70 בתולות.
לא. אני לא חושבת שכולן כאלו ואני יודעת כי רבים מבני דודנו דווקא רוצים בשלווה ובשלום. אך לא איתם הבעיה. לא איתם אנו במו"מ.

אנו מצויים במאבק יומיומי של הישרדות ברמת הביטחון האישי שלנו. שמא יבוא וידרוס אותנו טרקטור או אוטובוס או מכונית פרטית, שמא נהלך ברחוב ולמישהו יתחשק לדקור אותנו בעודו צווח "אללה ואכבבר..." , שמא יחטפו עוד חייל, שמא... שמא... שמא

נכון שהמצב סבוך ומורכב, נכון שיש כאן אינספור שיקולים אבל אחרי הכל זה כן תלוי בנו. לא מבינה ממתי הפכנו לנמושות עם דיפלומה ובאיזו אמתלה בדיוק?! כולם גיבורים מרחוק, כולם יודעים לתת עצות אך אף אחד לא ממש מבין או רוצה להבין את המציאות. גם הדוד סם לאחר שחווה אסון בסדר גודל של התאומים עוד לא מוכן להתמודדות אמיתית. גם שם – מעבר לים – במולדת הקאוובויז שהיו פותרים כל מאבק בקרב אקדחים פשוט כבר שכחו סדרי עולם.
הם הגבילו את הגבולות ומה אתה יכול לשאת עלייך במטוסים אך עדיין מוכרים נשקים לציבור הרחב. הם "מבוהלים" מארגוני טרור אך סלחניים כשזה מגיע לכיס שלהם... מוכנים "לעזור" ו"לקדם" מו"מ של חטופים שיודעים שהם כבר לא בין החיים טרם העסקה וממשיכים כאילו אין מחר.

הכי קל לבוא ולהגיד שזהו המצב, תמיד יהיה בעולם מוקד סכסוך בוער, תמיד אוכלוסיה מסוימת תשמש כ'בשר תותחים', תמיד יהיה חזק וחלש, בעלי המאה תמיד יתנו את הטון וכו' וכו'.
אך באותה הנשימה של קבלת עובדות האנושות, ייאוש הוא לא חלק מהמשוואה. בטח לא שלי.

יש לי תחושה כי קצת הרמנו ידיים, קצת (הרבה) יש לנו בחילה מלצפות בחדשות מידי יום ביומו ולגלות על עוד שר או מנהיג שסרח. תחושה כי אנו מוכנים לעשות ה כ ל כדי לקבל קצת שקט .

אנשים יקרים, הקצת הזה הוא קצת מדיי.
אין לי פתרונות קסם ולמטרה הזו בדיוק כולנו או רובנו מצביעים בבחירות כדי שמישהו שהתיימר לייצג אותנו יעשה את העבודה שלו. לפעמים הם עושים עבודה טובה, לפעמים הם בכלל לא עושים את העבודה והרבה פעמים הם מאכזבים.

אבל איפה מגיע האימפקט של "האדם הפשוט", "האזרח הקטן".... בהדדיות שלנו בכל רגע נתון.
אתה תיתן לי ואני אתן לך. על הכביש, בתור לסופר, בקופת החולים, בתור לקופה, במחדל של חברה נותנת שירותים ולא משנה אם היא ממשלתית או פרטית. משהו כואב לכם?! קומו ועשו מעשה. חיבוק ידיים ממש כבר לא מתקבל בברכה. הוא לא עוזר לנו בשלב הזה.
אני לא מתכוונת ל"קוטרים" כי כאלו יש יותר מדיי. הכוונה שלי היא לתכל'ס.
זוכרים את הביטוי? מכירים אותו? ת כ ל ' ס.
עובדות, מעשים, פעולות. לא דיבורי סרק, לא הבטחות שווא, לא שקרים.

כמו שלא תשקרו לילדכם – אל תעיזו לשקר לעצמכם.
מה שכואב לשכן שלך היום, יכול לכאוב לך מחר.
מה שכואב ומציק לא נעלם אם מכסים את העיניים או מתעלמים.

זה מתחיל בקטנות של היומיום ונגמר בגדולות של חילופי שבויים קיקיוניים ומבישים.
כאב המשפחות של החטופים הוא הכאב של כולנו.
אי הסדרים בשלטון הם המראה שלנו לעולם.


הגיע הזמן לאיזושהי הדדיות קולקטיבית בכל הרמות.
הגיע הזמן.