קווים לדמותה של ד"ר ויקי שירן ז"ל - אשה יפת תואר ונפש

כמו כולם קבלתי את הידיעה על מותה של ויקי בשוק. בתדהמה. בכאב. רק עכשיו, אחרי שנעלמה בפתאומיות כזאת, אני קולטת עד כמה מיוחדת, גדולה, נפלאה ועוצמתית היתה ויקי. עכשיו, ממרחק של זמן, מלווה אותי המבט המאיר- המפוכח- היוקד- הנוקב- הממוקד- הטוב שלה. עכשיו אני קולטת עד כמה ויקי השפיעה על כולנו בעוז רוחה, בעקשנותה, בהתמדה שלה, באינטנסיביות הבלתי נלאית, הכמעט סיזיפית.

אומרים שאלוהים אוהב לצדו את הטובים והזכים, לכן הוא לוקח אותם בגיל צעיר כל כך. ויקי, שחוללה רבות ונצורות במהפיכה המזרחית היתה רק בתחילת הבשלתו של תהליך שהיה מביא אותה למחוזות רחוקים יותר. ויקי, קורצה מהחומר שעשויים ממנו מנהיגים גדולים. אשה נחרצת, יפה, עקשנית ולוחמת. כל הזמן. בלתי נלאית. לא מרפה.
ויקי נגעה בנימי נפשו של כל מי שנתקל בה. לכן גדשו ההמונים את בית העלמין בקבוץ עינת, נרעשים וכואבים. באו להגיד שלום אחרון לאשה, שכמו פייה טובה, הגיחה לכאן לזמן קצר, הרעיפה מאהבתה וטוב לבה על כולנו, והתאיידה. כמו באגדות. ואכן, ויקי, היא אשה מהאגדות.

************

לפני כחמש שנים מערכת עיתון 'את' יזמה מוסף שבו כל עתונאי כתב על אשה שהשפיעה עליו. אני בחרתי בויקי.
החלטתי להביא כאן את הרשימה שוב (שינויים קלים). היא משרטטת קוים לדמותה של ויקי כפי שהכרתי ואהבתי.

ויקי שירן- בקומה זקופה

בפעם הראשונה נתקלתי בה בסוף שנות השבעים. הייתי אז ישראלית ממוצא תוניסאי מבית דתי-מסורתי שבניסיון שלה להיות 'ישראלית צרופה' (בסגנון יפי הבלורית והתואר), שפכה את המים עם התינוק.
התכחשתי לכל מה שבאתי ממנו. התביישתי בשפה ובמוסיקה הערבית ששמעו אצלנו בבית, דחיתי את הורי ואת כל מה שהם מייצגים. בזתי להם, ואפילו נגעלתי מהאוכל התוניסאי המשובח - מעדני מלכים- שעלו יום יום על שולחננו.
שאפתי להיות 'ישראלית' בכל מאודי, ובתוך תוכי חילחל כאב עז, משהו שלא הצליח להסתדר עם המהות הפנימית שלי. מי אני? מה אני? פילחה בתוכי הזעקה. מרגישה שאני כל מיני דברים ביחד, אבל ה'גפילטע פיש' וה'שטעייטל' הם לא ערש הזכרונות שלי.
הזכרונות שלי אחרים וכואבים: שנות ה-50, מעברה, אפלייה, דיכוי, קיפוח, פער. אנשים תמימים וקשי יום שבאו עם חלום אל ארץ הקודש וכל עולמם נחרב עליהם.
והנה קמה צעירה שקוראים לה ויקי שירן, ובראש קבוצה של אינטלקטואלים מזרחיים, היא מגישה בג"צ נגד שידור הסדרה 'עמוד האש'. סדרה יוקרתית בת 19 פרקים, בבימויו של יגאל לוסין שהיתה 'התקומה' של שנות ה-80. 19 פרקים, ואף התייחסות לחלקם של היהודים המזרחים בחוויה הישראלית! כמו תמיד גם עכשיו, היינו מחוקים.
אני מתבוננת בויקי שירן, ובת דמותי נשקפת אלי מן המרקע. מזרחית, יפה, משכילה, אינטליגנטית. והיא מדברת על אותן תחושות ומצוקות: איפוה אנחנו בחוויה הישראלית? וש...כן, מה לעשות, אנחנו אחרים, שונים. עם ריחות וצלילים וטעמים אחרים. ואיך באו עם המכבש ואמרו לנו לשכוח הכל וליצור זהות חדשה. ואיך השפילו ורמסו ודיכאו.
ויקי שירן והאינטליגנטים המזרחיים זה כבר לא 'הפנתרים השחורים', הפראיים והלא מרוסנים, שלמרות שכל הזמן ידעתי שהם צודקים, לפעמים הם הרתיעו גם אותי. הנה מישהי שצועקת את הכאב שלי ואומרת: 'כן, אנחנו מקופחים! בתרבות, בהיסטוריה, בחלוקת המשאבים'. מישהי שמדברת בשפה שלי. גאה, רהוטה, נוקבת, מתריסה, מרגיזה, בוטה, אומרת את האמת בפרצוף. בקיצור - 'מצפצפת'.
אל ויקי שירן והחבורה מצטרפים עוד ועוד צעירים מזרחים-משכילים, וויקי מתחילה להיתפס כמנהיגה של תנועה מהפכנית: 'ישראל זה אני'. עם יוסי שילוח, שלמה בר, עופר ברונשטיין, חני קים, ימיני בן דרור ואחרים. תנועה של אינטליגנציה מזרחית שתובעת חלק בעוגה.
ב- 81 כש'תמ"י' קמה, החבורה נשאבת אליה באופן הכי טיבעי כשהסיסמא שלהם ושל ויקי: 'בקומה זקופה'. תמ"י גורפת שלושה מנדטים, ומצטרפת לקואליציה. שירן- מהפכנית רדיקלית משחקת במגרש המשחקים של המימסד. עכשיו היא דוברת ויועצת של אהרון אוזן, אז שר הקליטה.
מי שציפה שפה היא תירגע, לא מכיר את ויקי. התפקיד חשף אותה בפני התקשורת, והיא הכניסה לכולם. באבי אביהם. היא היתה חצופה, ארוגנטית, כועסת, בוטה.
בעיתונים ובטלוויזיה התייחסו אליה כאל נמרה פראית. פעם ראשונה עומדת מולם אשה מזרחית משכילה, יפה, שמאלנית, פמיניסטית, שמדברת כמוהם. דברים שהיום הם טריביאלים (כמו הוצאת המוסיקה המזרחית מן הגיטאות), נשמעו אז כהתלהמות של אשה 'מופרעת'. כתבו עליה שהיא מטורפת. מכרים אשכנזים הטיחו בי: 'את חברה של המשוגעת הזאת, ויקי שירן'?
ב-86 היא נפגשת עם אנשי אש"פ בפאריז, כשזה עוד היה בגדר 'חטא חמור'. כאן כבר בכלל לא יודעים איך לאכול אותה. גם פמיניסטית, גם שמאלנית וגם מזרחית. שילוב מורכב וחריף מדי לחיכם ה"עדין" של החבר'ה ששלטו בתקשורת. (אז וגם היום).
עקבתי במידה של צער אחרי הזינוק המטאורי שלה ממהפכנית לעסקנית. 'הנה עוד אחת שתמכור את נשמתה בשביל כסא, ותשכח מי שלח אותה לשם'. חשבתי, והתבדיתי.
עם התאיידות תמ"י ועליית ש"ס ויקי, יחד עם חיים בעלה ושתי הבנות, נסעה לארצות הברית לעשות דוקטורט בקרימינולוגיה.
אחר כך נתקלתי בה בכנסים הפמיניסטיים השנתיים. היינו מתכנסות בקבוצות דיון קטנות, וויקי שהיתה מעבירה שיעורים בהעלאת 'מודעות נשית מזרחית' טבעה את המושג: 'עורבים לבנים'. אנשים שהם בעצם שחורים ושחורות, וחיים בחברה ישראלית שמחייבת אותם להיות 'עורב לבן'. משהו שהוא לא לכאן ולא לכאן. עם זהות חצויה.
אחר כך הקימה יחד עם סמי שלום שיטרית ואינטליגנציה מזרחית את 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' שהעלתה את הדיור הצבורי והקרקעות לסדר היום.
חלפו למעלה מ-25 שנים והיא לא מסתכלת אחורה בזעם. ויקי:"הדיאלוג השתנה. יש גם הרבה אשכנזים שקולטים את ה'קטע', מתמזגים בספרדיות. איפוה אין שוויון? בגרעין הקשה- בכלכלה, בהשכלה, בחינוך. דור שלישי לפער ממשיך. ביוקרה של מקומות עבודה ובניהול התרבות כמובן."
"הרדיקליות והפעילות זה אורח חיים אצלי. הניסיון הפוליטי הקצר שהיה לי בתמ"י הספיק לי. אני יכולה להצליח בפוליטיקה אבל פוליטיקה זו פשרה על העקרונות, ולא מתאים לי להתפשר."
גם בתנועה הפמיניסטית ויקי חוללה מהפכה. שבע שנים לא התקיים כנס פמיניסטי. ב-91 כשפנו אליה להשתתף בכנס, ויקי וחברותיה המזרחיות למאבק הפמיניסטי הסכימו בתנאי אחד: "בכנס יהיה יצוג לשליש אשכנזיות, שליש מזרחיות ושליש פלשתינאיות". שנה אחר כך הצטרפו גם הלסביות.
בכנסים האלה היו הרבה ויכוחים, עלבונות, הטחות. האשכנזיות המשכילות לא כל כך הבינו מה המזרחיות רוצות. בעוד הראשונות מדברות על אשה שרוצה להיות טייסת, המזרחיות דברו על דברים בסיסיים הרבה יותר, כמו שוויון בין גבר לאשה.
מלים של ויקי שאני סוחבת אתי מהכנס הפמיניסטי: "המסר שהפנמנו: אם את רוצה להיות ישראלית, להיות במרכז הזירה, תשילי מעלייך את כל מה שיש בך. בואי ערום וערייה. ואם תהיי כזו, נקבל אותך. ההשלה הזו מחייבת תהליך של בושה והתכחשות. וכשאת מתבגרת זו צלקת שאת סוחבת איתך. אז בואו ניגע בצלקת. נבין אותה. נכבד אותה. נכיר בה כתעודת הזהות שלנו ונבוא אליהם בקומה זקופה. כל הזמן בקומה זקופה."

תצלום: פרוספר בן הרוש