האם יום הכיפורים מפעיל לחץ על האדם לסלוח ולמחול בניגוד לרצונו האמיתי?

תהליך סליחה ומחילה מחייב זמן של הבשלה ו"קיצורי דרך" עלולים להזיק. ניתן וחשוב לתת לגיטימציה גם לרגש של כעס, נקמה או תוקפנות.

תהליך הסליחה וההשלמה לקראת יום הכיפורים ובמהלכו הוא אחד מהחשובים שבמסורת היהודית. המחילה משחררת הן את הסולח והן את הנסלח מכבלי העבר ומאפשרת להם לפתוח דף חדש.

עם זאת, הסליחה היא נכונה כאשר היא ניתנת בלב שלם ולא מתוך אילוץ חיצוני. ביום הכיפורים מופעל על כולנו לחץ חברתי ודתי לסלוח וכך אנשים עלולים למצוא את עצמם אומרים לחברם שהם סלחו ומחלו, אף שבליבם פנימה הם לא חשים כך.

תהליך סליחה על פגיעה שנפגענו מצריך לעיתים זמן הבשלה: בתחילה עוסקים ונזכרים בפגיעה עצמה והיא נראית קשה ואיומה, אך בהמשך הזמן עושה את שלו ויכולה להיווצר הבנה ואכפתיות כלפי הצד השני.

כולנו חונכנו שסליחה היא הדבר הנכון, אך בטיפול הפסיכו-דינמי ניתן מרחב של לגיטימיות גם לרגשי כעס, רצון לנקמה ותוקפנות. הכוונה היא כמובן לרגש ולא חלילה לעידוד של מעשים פיזיים. הטיפול הנפשי מאפשר לבטא באופן חופשי כעסים ותוקפנות מול מי שפגע, ולהתעמת אתו במרחב הטיפולי או לעיתים גם בעולם הממשי באמצעים המותרים, כמו למשל בבית המשפט.

התכחשות לרגשות הכעס הטבעיים עלולה להותיר אותם במרחב של הלא מודע, להעצים אותם ולגרום להשלכות שליליות ארוכות טווח.

במקרה של תקיפה מינית, לדוגמה, הענשתו או הבאתו של התוקף למשפט נתפסים כחלק מהתהליך הטיפולי. המטופלת עשויה לחוש פחות אשמה ובושה עקב התקיפה שחוותה, והיא תתמלא כוח כאשר תוכל להשיב מלחמה ו"לנקום" באמצעות מערכת המשפט והאכיפה.

חשוב אם כן שכולנו נזכור שבקשה לסליחה היא בגדר בקשה. הצד השני אינו חייב להיענות לה ויכול לבחור שלא לסלוח. יתכן שבשנה הבאה הוא כבר יהיה בשל לכך יותר.

*** איתמר פסקל (בתמונה) הוא פסיכולוג קליני במכון תל אביב לפסיכותרפיה.