טיפ לכיפור – מייל 'סליחה' לכל רשימת התפוצה

תמיד לפני יום כיפור מצטיירת בראשי רשימה של כל אותם האנשים מהם אני צריכה לבקש סליחה. כל שנה אני מביעה תקווה שהפעם היא תהיה קצרה יותר מזו שקדמה לה. אבל משום אני לא תמיד מצליחה.



פתאום אני נזכרת באותה חברה שביום ההולדת שלה שכחתי להתקשר ומאז היא נעלבה, או השכנים מהבית הקודם שלקח לנו חודשיים להחזיר להם את המקדחה. ככה, מראש השנה ועד צאת הנשמה המחשבות לא מפסיקות, עד שהמצפון כבר משתגע והזיכרונות הופכים לאט לאט לגל צונאמי ששוטף את כולי.

אולי כדאי פשוט לסמס לכולם? לכתוב מעין סליחה גורפת כזו שתכלול את הכל מכל? סליחה על שפגעתי, סליחה על ששכחתי, סליחה על שאכלתי, שתיתי, נשמתי? ואם זה לא מספיק אז אולי אשלח באי מייל לכל רשימת התפוצה? אצרף תמונה יפה של פרח, אצבע אותו באדום והוא יופיע להם על המסך תוך שנייה. ככה אולי אגיע לכולם, אנקה ממני את כל ההרגשה הרעה ואשתדל להיות יותר טובה בשנה הבאה.

אבא, סליחה
אבל כל הטכנולוגיה החדשנית עדיין לא פתרה לי בעיה הרבה יותר גדולה, עם אותו אחד שאיתו אני אף פעם לא מצליחה. אותו אחד שבכל שנה באופן קבוע, הכי הייתי רוצה לבקש ממנו סליחה. סליחה על שלא הייתי מספיק תומכת ואולי לא הייתי מספיק רגישה. סליחה על שלא הספקת לראות את הנכדים שלך נולדים, הולכים, רצים, מלאי שמחה. אם הוא היה יודע, הוא לבטח היה צוחק. מביט בי בעיניים התכולות הגדולות שלו, מחייך. מניח את כף ידו על ראשי, נותן לי חיבוק חם ואוהב. ואני, בתמימותי, הייתי מייבבת כמו ילדה קטנה. אוחזת בו רק לעוד רגע קט, רק עוד שניה. "אבא..." כל כך הייתי רוצה לומר לו, "אבא, סליחה".

זה כבר כמה שנים שאני קצת כועסת. על זה שהוא הלך, ועל זה שלקח. זה כבר כמה שנים שאני משתמשת ביום כיפור כתירוץ לייסר את עצמי עוד קצת ולבקש מחילה. אבל השנה הכי עצוב לי לחשוב שאם הוא עדיין היה בין החיים, לבטח גם הוא היה מקבל צפצוף של הודעה חדשה, או אי מייל עטור בפרח אדום כשלידו מתנוססת המילה – סליחה.

אז מה בכלל אומרת המילה הזו? מה היא מנסה להביע? ולמה רק פעם אחת בשנה אנחנו פוערים בור עמוק, מטאטאים לתוכו את הכל, סולחים לאחרים, מבקשים גם מהם סליחה וממשיכים הלאה, עד הפעם הבאה?

תהליך שלם של סליחה
מאז ששמעתי על חוכמת הקבלה גיליתי עובדה ששינתה לי את כל התפיסה. גיליתי שזה לא משנה אם את מסמסת, שולחת אי מייל או אפילו ניצבת מול האדם בו פגעת – הסליחה עצמה היא בכלל לא המילה, לא לחיצת היד ולא הנשיקה. הסליחה האמיתית היא למעשה תהליך גדול ושלם, עם התחלה, אמצע וסוף. תהליך שמורכב מהבנות עמוקות, תהיות, מחשבות, והכי מפתיע – את התהליך כולו מנהל האדם בעצמו – על עצמו.

שלב ראשון בתהליך – הכרת האגו
כשקראתי לראשונה על העובדה שכולנו אגואיסטים, לקח לי קצת זמן לעכל את הדברים. אבל אחרי שהבנתי שכל מה שאני עושה – בסופו של דבר אני עושה למען עצמי, וכל מה שאני רוצה בחיים וכל מה שמניע אותי, נועד בכדי להשביע את האגו שלי בלבד, לא נותר לי אלא להסכים. למעשה אף אחד לא אשם בזה. ככה נולדנו וזהו הטבע שלנו.

אך לעומת זאת, מצד שני, מולנו, נמצא הטבע הרוחני ההפוך מאותו טבע גשמי – האפשרות שלנו לחיות יחד מתוך אהבה ונתינה הדדית. כך שלפי מה שמקובלים מסבירים, האדם לא צריך כלל לשנות את עצמו, אלא כל מה שמדובר עליו הוא רק החשבון הפנימי שאנחנו עושים עם עצמנו.

שלב שני בתהליך – לעורר את הרגשת הסליחה
אחרי שאנחנו מרגישים את הפער שבין הטבע שלנו לטבע של האהבה, נרקמת בליבנו הרגשה חדשה. הרגשה מיוחדת שנקראת "סליחה". הסליחה מגיעה לה כתפילה עמוקה, פנימית, אמיתית וישירה. היא זו שמאירה לנו על כל הפינות האפלות שבנו, והיא זו שיכולה למלא אותנו לראשונה בהרגשת האהבה והנתינה.

בסופו של דבר הבנתי שלבקש סליחה זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה. ובנוסף גם אפשר לבקש אותה לא רק פעם בשנה, אלא כל השנה. כך שאולי, אם נתמיד ונבקש כולנו יחד, רשימת הסליחות הארוכה של יום כיפור תעלם ותתפוגג לה, ונצליח מתוך הכוונה האמיתית, לשנות את כל חיי כולנו לחיים שלמים של שפע ואהבה.


גמר חתימה טובה!