בלי רכילות, עם קמצוץ אקטואליה ובעיקר מחשבות והתפלספות על החיים - מאחת שהיא קצת מכולנו וכולנו קצת ממנה.
אני לא מכירה אותך, וגם את/ה לא אותי. ואולי כך עדיף. אולי אני השכנה ממול, אולי זו מהתור במרכז הקניות או בדואר? ואולי אני זו מוועד ההורים, זו שישבה מולך באוטובוס, או עמדה ברמזור במסלול המקביל? או אולי זו אני שישבה לידך בהופעה בפארק העירוני או בקיסריה?
אני יודעת שאולי לא אטרקטיבי היום לכתוב בלי לחדש רכילות על סלבס או לתאר מסיבות חשק שחווית או ראית, הרי את החיים הרגילים כולנו חווים. מי זקוק ל more of the same , לתוספת? ואולי זה היופי שבעניין.
כל מה שייכתב כאן הוא בגובה העיניים. המציאות כפי שמתגלה לי, ולא במבט מתנשא. וצדק מי שטען כי הכל תלוי בזווית הראיה. אני יכולה רק להבטיח כי הזווית שלי תהיה מגובה עייני, ומגובה עיניהם של אלה שאזכיר - מילד עד קשיש. המצב היחיד בו מותר לאדם להסתכל על מישהו מלמעלה, לדעתי לפחות, הוא כאשר הוא תומך בו כדי שיקום.
אני לא אציג את עצמי, אך אפשר יהיה להכיר אותי, כי קצת ממני יש בכל אחד ואחת, וקצת מכל אחד ואחת מכם טמון גם בי.
ואיך אדם מציג עצמו? המשפט הראשון: נעים להכיר. ראוי שיהיה בסופו סימן שאלה. נעים? מי יודע, אולי בעוד שעה/יום/שנה נרצה לשכוח ו/או נקלל את הרגע? ואולי ההפך. מרגע היכרות בודד צומח סיפור חיים ארוך ויפה, ועם הרבה מזל - לא מפותל.
ואיך מכירים אדם? לדעתי, לעיתים מהדרך שמציג עצמו או מהדרך שאנו בוחרים לראות אותו. אני משתמשת, בין היתר, במסננות שנתנו לנו המקורות: "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו". נשמע די ברור, לא?!
כוסו - מה, ואיך הוא אוכל? בעל נימוסים? מתחשב בסביבה?
בכיסו - תשאלו כל בחורה! ברגע שמסתמנים סימני קמצנות בדייט, היא בורחת כמו מאש!
ובכעסו - ברור. עד כמה חמום מח אותו אדם? עד כמה קצר הפיוז שלו? ואם אכן קרה, בכוונה או לא, ונתת לו סיבה לכעוס, כיצד יטפל בכעס? בך?
לפי אייב לינקולן, אם אתה רוצה לעמוד על טיבו של אדם - תן בידיו כוח.
קצת מפחיד, לא?! ואם הוא לא אותו אדם שחשבנו? לא צריך להתאמץ כדי לראות את אותם רודנים המשתמשים בכוח-פוליטי ו/או צבאי שבידם, לזרוע מוות והרס בארצותיהם, כדי להביא לשלטון בלתי מעורער שלהם עצמם.
הצלחת להכיר אותי קצת??? פתחתי לך חלון?
אז על מה אכתוב לך? על כל מה שקורה. לי - באקלים האישי כאם, כבת, כאישה, כחברה. כאזרחית - באקלים המדיני כלכלי כאזרחית. השמחות, העצב, הכאב, הגעגועים וההתמודדויות שביניהן.
לדוגמא, התקופה האחרונה.
ימים לא קלים עוברים על החברה בארץ. בינינו, אני, כמו רובנו,"קוטרית" מקצועית. בוכה ונוסעת לחו"ל, בוכה ויושבת בבתי קפה, וגם בוכה ומאפשרת לילדים לעמוד בתורים, במשך שעות, ברחוב, עם פתיחת רשת חנויות הלבשה מחו"ל.
והכל נכון ואמיתי. ולמה לא? אנחנו רוצים לחיות וליהנות. לעבוד, להתפרנס וליהנות מהפירות שנקצור. מגיע לכולנו קורת גג, מזון, שירותי רפואה וחינוך לילדים.
אך מה קרה לנו? עם כל הקוטריות שלי, כשרציתי דירה - עזבתי את ת"א לטובת השרון, וילדיי - עזבו את השרון לטובת השפלה.
כל בחירה היא ויתור. ומניסיון חיי - אין מתנות חינם.
אל תטעו בדעותיי. מותר וצריך לדרוש צדק חברתי, ונכון לצעוק את צעקתם של אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לבוא לשד' רוטשילד ולהפגין, שאין באפשרותם לשלם את דמי השכירות של הפריפריה וגם לקנות אוכל, ספרי לימוד לילדים ובנוסף לשלם את הוצאות הנסיעה לתל אביב. שלא לדבר על הפסד שעות עבודה ו/או שינה.
ובכל זאת, מי אני שאתלונן?
קשה לי לא להזכיר בעניין זה את דברי המשנה: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", ופרוש הדברים: זה שאין לך פתרון לעניין, לא אומר שאינך צריך לעשות כמיטב יכולתך לעזור לפתרונו ...