"הרהורים" לקראת ראש השנה

לשכוח ולסלוח? להתנצל ולברוח? איך לסיים ואיך להתחיל, ואולי גם בגלל כל אלה נקרא ראש השנה "זכרון תרועה"?

בהבדל מהחגים האחרים, ראש השנה אינו עוד אחד מסדרת החגים שאפשר להתבדח על מהותו - רצו להרוג אותנו (דוגמת חנוכה, פורים, פסח), אבל אנחנו ניצחנו, יאללה, בואו לאכול! לעומתם - ראש השנה מתייחס יותר ליחסים בין אדם לאלוהיו, לסביבתו האנושית ולעצמו.

בתקופה זו של השנה בלוח העברי, נוטים רבים לעשות חשבון נפש על העבר ולתכנן לעתיד. בדיקת העבר היא מעין משפט פנימי, בעוד ההתייחסות לעתיד מורכבת מתקוות וחששות, שיחסי הכוחות ביניהן מביאים את האדם לרמת המחוייבות שיקח על עצמו. הדת חיברה בין החשבון המוסרי לתשובה. וזו אמורה להביא את האדם למצב של שלמות פנימית. וכבר אמר הרב קוק: "התשובה היא חידוש החיים.. אין התשובה חוזרת בידים ריקות. בדרכה היא בונה עולמות חדשים..".

חטאי האדם הנשפט על ידי בוראו בימים אלה, ימחלו לו, על פי הדת, אם יפעל לתיקון מידותיו ומעשיו. כל זה נכון, כשמדובר בין האדם לאלוקיו. אין הדבר תופס כשמדובר בין אדם לחברו. במקרה זה, על האדם לפייס את חברו עד שימחל לו, וההלכה מפרטת באיזו דרך עליו לעשות זאת. לא די שאדם מצטער ומתנצל על מעשיו, מהפה והחוצה, אלא עליו לוודא שמעשיו נסלחו, וכן להתחייב שלא יחזור לנהוג כך גם בעתיד. מדובר בחשבון נפש וחרטה, עם מסקנות וקבלה לעתיד. וקשה לי לא לצטט משפט שזכור לי מזמן, כמדומני של יהודה עמיחי: "כשייגמר החג יורדו המסיכות, וכל אחד יחזור להיות מה שהיה"... אכן?

לצד הפן של בקשת הסליחה, ישנו גם הפן השני. לסלוח. לא פעם אני שואלת את עצמי מה קשה יותר? לבקש סליחה או לסלוח?

חיבוטי הנפש שעוברים עלי בימים אלה, הם מעבר לדיני ההלכה, מעבר למצוות אנשים מלומדה, מעבר ליחסים של צודק-חכם. אני סוקרת תחנות שעברתי בשנה החולפת. לפעמים אני מנסה להקל על עצמי בתירוצים, כמו ילדה קטנה: אבל הוא אמר כך.. אבל היא עשתה כך.. מנסה להצדיק את עצמי בבית דין הפנימי שלי. לעיתים חשה שזה מיותר. מחכה שיבוא היורה וינקה הכל. ריח של נקיון, דשא רטוב יהיה באויר וימחק את כל מה שהיה אתמול.

הלוואי ותחילת שנה היתה מוחקת מה"הארד דיסק" את כל מה שהיה שם. מעין איתחול. ואולי תהליך כזה היה מתברר כנורא? עד כמה הייתי מוכנה להתנקות מכל זיכרונותי? ברור שלא מהזכרונות הטובים. אך נראה לי שגם מהרעים אני לא מוכנה להרפות. לעיתים זה בעוכרי. קדימה, דפדפי, אני אומרת לעצמי. מי שגרם לך לבכות לא שווה את הדמעות שאת בוכה בגללו. ולעיתים אני אומרת לעצמי: אל תשכחי. זיכרי כל פגיעה, כל כאב. כי מה שלא הורס אותנו מחשל אותנו. ורק הזיכרון הוא שיציל אותך מליפול לאותו בור שוב.

מעניין מתי אני מגייסת לעצמי את זיכרונותי. נראה לי שדווקא את הטובים, איני מגייסת. הם כמתחבאים, שוכנים להם בשקט, ככלי שאין בו שימוש. והרי עליהם אני אמורה להישען בימים קשים. הם אלה שאמורים לגרום לי לחייך, כשהמצב לא משהו. הם אלה שאמורים לחזק אותי. לא שאני מסתירה איזה עבר מפואר, אך כמו לכל אחד, אני חושבת ומאמינה, יש בו כמה נקודות אחיזה לא רעות בכלל. יש לי כמה "קבלות" לא רעות בכלל על "התנהגות טובה", והצלחות בתחומים שונים. האם גם אני מצטרפת למעגל ה"פולניות" שלא יכולות להרשות לעצמן להרגיש טוב? איזה זיכרון סלקטיבי תוקף אותי בכל פעם מחדש. דווקא כשרע, עולים להם הזיכרונות המעיקים, המכופפים, שמקשים עוד יותר את האפשרות להתרומם קצת.

כשאני חושבת על ימי הסליחה, אני מנסה להיזכר האם חיכיתי ל"הזדמנות" עד עתה? האם ישנו מקרה שידעתי בבירור שעלי להתנצל ולא עשיתי זאת? האמת היא שהתנצלות בימינו הפכה להיות "מטבע עובר לסוחר". אין צורך להתאמץ. מילה שמגיעה בכזו קלות. בכדי לאמר סליחה - אין צורך לחשוב או להתלבט. סליחה שאחרתי (ממש לא מזיז לי..) סליחה שדרכתי (באמת חבל, אבל מי מכיר אותך, כך יצא), סליחה שאני נדחף לשיחה (האמת, פשוט לא בא לי להקשיב לך כי יש לי דברים חשובים יותר לאמר/לעשות).. זה ההבדל הקטן בין לאמר סליחה לבין לבקש סליחה.

בקשה, ראוי שתיענה. עם הבקשה ישנה הציפיה לתגובת הצד השני. כשכעסתי וגיליתי שמושא הכעס היה טעות, הוא לא היה אשם, ביקשתי סליחה. ניסיתי להסביר. התנצלתי מעומק ליבי. היה לי חשוב. כשהבנתי שטעיתי, לא חיכיתי. אם דחיתי מעט, זה קרה כי חיפשתי את המילים, את הדרך, את השביל המוביל ללבו של הנפגע. שיבין. בלבקש סליחה, איני רואה השפלה או התרפסות. יותר סוג של הודאה באמת. גילוי רגש והבנה שעלי לתקן את שקלקלתי. כל דבר שאומר, והדרך שאבחר לאמר את הדברים - הם שעושים אותי מי שאני.

על מה עוד עלי להתנצל? אולי על כל אותם מקרים שפגעתי בשוגג. בלי כוונה, אולי ללא ידיעתי אפילו. ואולי בין שבילי הזיכרון בהם אני משוטטת, ישנו שביל אישי ביותר, פרטי. השביל אלי. בחשבון הנפש שלי, אני מגיעה בחשש מה למסקנה - שעלי להתנצל בפני עצמי.

אני, שהתעלמתי מקיומה, שדרשתי ממנה ולעיתים קרובות מדי, יותר מדי. למשל, אני יודעת כי ישנו אדם שאיני מסוגלת לסלוח לו. וניסיתי. גייסתי את השכל, את הרגש. אך הם כאילו החלו לשלב כוחות ולהתמרד. כנגד כל טיעון בעד, ישר הופיעו כמה טענות נגד. העוול שגרם לי ולקרובים לי, גדול מדי. ואודה, לא אבוש, כבר ברור לי כי איני רוצה לסלוח. יותר מכך, אני חוזרת ומזכירה את מעשיו למשפחתי. שיזהרו . שיסיקו מסקנות. שישמרו מפני שכמותו.

ואולי אני גורמת לעצמי עוול? כל הזיכרונות, כחיטוט בפצע מדמם. אך לרובנו יש איזו פינה שחורה כזו, שאליה מתנקזים העוולות שנעשו לנו, והשפיעו על חיינו. ואולי אנו פתורים מלסלוח לגורמי העוול. במקרה שלי לפחות, הוא לא ניסה אפילו להתנצל. כאילו כלום לא קרה. הוא חי מדי יום את תוצאותיו של אותו עוול שגרם, ונהנה. מסתבר, כי לעיתים, קשה יותר מלבקש סליחה, הוא המצב בו עליך לסלוח.

שתתחדש על כולנו שנה טובה, שנת בריאות הגוף והנפש, שנה של שלום פנימי וחיצוני.