הרהורים על ה"סדר" ו"יציאת מצרים"

מה יש בו בפסח שמוציא מהשלווה? מהו פסח אצלך? ומהי יציאת מצרים שלך? התפלספות על חג הניקיונות, החירות, האביב, המשפחה והסדר.

כל שנה כשמתחילה קדחת הפסח מסביבי אני פשוט מתנתקת. "לכלוך-זה לא חמץ", אמר סבי ז"ל שהיה איש דתי שהקפיד על קיום מצוות, וכמה קל להסכים איתו.

מה השיגעון? האם מחכים כל השנה לפסח כדי לנקות? אולי פעם זה היה נכון. כל "אירוע" ניקיון היה מקבל תאריך מיוחד. כמו הסיפורים על "יום כביסה" וכד'. תארו לעצמכם בימינו "יום כביסה". היום כביסה היא בערך לחיצה על כפתור. בשנים האחרונות אפילו פורסמה המלצה של רב ידוע, איך להכשיר את הבית לפסח על פי דרישת הדת בשעות ספורות בלבד.

בקיצור, כך מדי שנה כשמתקרב לו החג, ההמולה מסביבי גוברת, אני אדישה, ואז, זה מגיע. כמו סופה שלא ניתן לעצור אותה, משתלט עלי הלחץ: מה יהיה, לא עשיתי פסח! הביטוי הזה לבדו כל כך לא מתאים לי, חריג ממש בלשון התקנית, ובכל זאת - לא מוותרת עליו. השבוע, כשהתחלתי לחוש את אותם עקצוצי הטורנדו המתקרב, ניסיתי להבין איך זה שאני, שבדרך כלל שקולה כל כך, נופלת כל שנה באותו בור ומתחילה "להשתגע".

מה יש בו בפסח שמוציא מהשלווה? מהו פסח שלך? שלי כולל בתוכו המון דברים. מעל הכל כמובן העניין המעשי - איסור החמץ. קפדנות דתית של "בל יראה לך חמץ" שהיא אם הניקיונות, כל ההכנות המתישות ובהחלט לא מענגות של קרצוף הבית (לא סתם ניקיון), החלפת כלים וקניות ארוכות ומתישות של.. הכל!

תורים אינסופיים וחשבון ארוך עוד יותר. אודה ולא אבוש, איני שייכת לאלה הנהנות מהעניין. מי שמקפיד על החותמת הקטנה של "כשל"פ" יודע כי ההרגשה היא, בערך, כשל אדם הנכנס לדירה חדשה שאין בה כלום. ממלח, סוכר קפה.. דרך מיני מתיקה, שימורים וכמובן דגים ובשר. הכל עובר מהמדף לעגלת הקניות. ולא לשכוח כמובן את ההוצאה הכספית שמותירה את רישומה בחשבון הבנק.

נושא נוסף שמעלה הפסח - משפחתולוגיה. עבורי ליל הסדר אינו סיר לחץ, אולי מהסיבה הפשוטה שאני מגיעה אליו כל כך עייפה, שממש לא משנה לי מי בא למי, מי ישב ליד מי וכד'. אני משתדלת ליהנות ובעיקר להחזיק מעמד עד סוף ההגדה ולא לצנוח על השולחן. אך אל תבינו לא נכון - זהו חג יפה בעיני, למרות כל הקשיים הקודמים לו.

מפגש משפחתי מבחינתי הוא דבר יפה ובדרך כלל נעים, רק צריך להיות ב"מוד" המתאים. לא עייפים מדי, לא רגישים מדי, ובעיקר פשוט לשמוח ששוב נפגשים כולם ואף אחד לא חסר. גם העיסוק במי יהיה האורח ה"כל דיכפין" שלנו השנה, הפך לעניין שגרתי. חייל בודד? עולה חדש? מכר שגילינו כי נשאר לבד? מי שבא ברוך הבא.

אין כמו לשבת ליד שולחן חגיגי, שכל כלי שמונח עליו נושא זכרון יקר. כל צלחת, כל קערה, כאילו חדשה מדי שנה. אלו הכלים שעושים בהם שימוש רק פעם בשנה, בליל הסדר. הם תמיד נראים חדשים, מצוחצחים וחגיגיים. ליל הסדר - מעבר לשולחן הערוך, המפגש המשפחתי, האורח הלא מוכר והמטעמים - הוא בהחלט אירוע מיוחד עבורי. במיוחד ההגדה, המהווה אוסף של הבנות לגבי.

למשל, סיפור ארבעת הבנים - ממש טיפוסים מהחיים, שעל כל אחד מהם ניתן לדבר שעות. במיוחד מעניינת לדעתי הגישה לתם ולזה שאינו יודע לשאול. מתן האפשרות והלגיטימציה לכל אחד להבין, ללמוד, להביע את דעתו, כל כך יפים בעיני. סיפורו הטראגי של משה, ספור נבו. כל אלה, הם החג. ובכל זאת, אני חייבת להודות כי חג הפסח - שונה מכל החגים האחרים.

אין זה רק עוד סיפור על תלאות עם ישראל, שבסוף ניצח והגיע לארץ המובטחת. התחושות שהוא מעורר אינן דומות לאף חג אחר. אז מה כל כך מיוחד בחג הזה? נראה לי כי המיוחד האמיתי בפסח, הוא התחושה של יציאת מצרים. לא, לא השתגעתי, ונא לא להיבהל, אני לא מתכוונת לספר ביציאת מצרים. אמנם אנו מצווים לחוש כאילו אנו בעצמנו יצאנו ממצרים, ולא לשכוח את שעברו בני ישראל במסעם הארוך במדבר, אך לא לכך כיוונתי בדברי.

מהי יציאת מצרים שלך? שלנו? שלי? לכל אחד ואחת מאיתנו יש את ה"מצרים" שלו. ראש השנה מזמין חשבון נפש ובקשת סליחה. פסח חל בחודש ניסן, שנחשב בתורה ראשון לחודשי השנה, ומכוון אותנו, אותי לפחות, לסדר. לסדר פנימי. ליציאה מראייה אחת - ראיית העצמי, לראיית הכלל, והפוך, מראייה המתחשבת בכלל, לראיית האני.

מצרים, על פי הפרשנות הדתית, היא מטאפורה לחטא, כך, מבחינה דתית יציאת מצרים שקולה להתרחקות מהרע, לשינוי בדרך החיים. יש שמתייחסים לשורש המילים מצרים ומצר - לדעתם יציאת מצרים היא מטפורה ליציאה ממקום/מצב צר. צר בתחושה, צר בראייה ובתפיסה. אותו סדר פנימי שהזכרתי הוא בעצם יציאת המצרים של כל אחד. זו המתייחסת למעבר בין להיות משועבד לחופשי, היציאה מהמקום הצר- לחופש לבחור.

נשמע נפלא, אז למה כל כך קשה? הביטוי "יציאת מצרים" מבטא תמיד מהלך לא קל. החופש מעלה את הקושי להחליט, ולעיתים הקושי הוא בחשש מהטעות, באיזו דרך לבחור, מה נכון? מה נכון לי? וכמו שהתלבטה באוזני השבוע חברתי הטובה - "האם נכון להמשיך בדרך בה אני הולכת, דרך שאינה טובה לי אך מוכרת, או להעדיף את הבלתי ידוע, לקחת סיכון ויחד עימו סיכוי למשהו טוב יותר, לחיים אחרים"? עבורה ה"סדר" באמת יכול להפוך ל"יציאת מצרים".

אותו סדר פנימי שהזכרתי הוא בעצם יציאת המצרים של כל אחד. ומהו עבורי? כל עניין ליל הסדר לכשעצמו, מעבר להיותו פרויקט מורכב, נותן לי מדי שנה סוג של פרספקטיבה. אני זוכרת את התכונה סביבו כשהייתי ילדה, את ההתרגשות לפני אמירת "מה נשתנה". בהיותי הקטנה, התכוננתי ל"הופעה". הייתי ביישנית, אך היה ברור לי כי אין מצב להתחמק. התרגשתי, הייתי במתח מי יצליח למצוא את האפיקומן ומה אבקש אם ייפול בחלקי.

כשבגרתי וכבר נטלתי חלק בהכנות, התפכחתי מאשליית אליהו, ואפילו האפיקומן איבד מקסמו. נעשיתי ערה לתחמונים ולעסקות שנרקמו סביבו. עברו שנים ואני זו שעורכת את הסדר בביתי. בשנה שעברה, כשישבנו כולם מסובים, חשבתי לעצמי כמה אסירת תודה אני, על הזכות שנפלה בחלקי לשבת עם כולם - בעלי, הורי, ילדי ונכדי התינוקות.

חשבתי על לפיתת היד הקטנה של התינוק, תפיסת האצבע מרגע היוולדו, שאינו משחרר גם כשהוא גדל. התלות שלהם, האחריות שלנו. עד כמה שברירי הכל. השנים עוברות, ועדיין, כל שנה מחדש אני חשה שעוד לא יצאתי ממצרים שלי. המאבקים הפנימיים עוד לא שככו. אולי התחלפו, אולי קיבלו גוון אחר, אך הם שם. עם השנים למדתי לא לומר את כל מה שאני חושבת, אך בהחלט לחשוב על כל מה שאני רוצה לומר. ואולי נכון גם במקרה הזה לומר: אפשר להוציא את האדם ממצרים, אי אפשר להוציא את מצרים מהאדם...

כשמאחלים חג שמח בפסח, מציינים חג כשר ושמח. למדתי כי נכון לברך - חג שמח וכשר. סומכים עליך שיהיה כשר. תדאג שיהיה גם שמח.

שתהיה לכל אחת ואחד יציאת מצרים משלו, וסדר פנימי כשר ושמח!