תקופת הסתגלות

מאת: טנסי ןויליאמס

בימוי: דדי ברון
תיאטרון הבימה
שחקנים: רמי הויברגר, אוהד קנולר, קלרה חורי, דוריתבר אור, אריה מוסקונה, אורנה רוטברג
איך שקראתי שהמחזאי הוא טנסי ויליאמס, רצתי ל'הבימה' בשקיקה. שהרי ויליאמס אחראי על כמה יצירות הנחשבות לקלאסיקות בתיאטרון העולמי: 'חשמלית ושמה תשוקה' (עם מרלון ברנדו וויויאן ליי), 'ביבר הזכוכית', 'חתולה על גג פח לוהט' ( עם ליז טיילור ופול ניומן) ו'מי מפחד מוירג'יניה וולף' (עם ליז טיילור וריצ'רד ברטון) . אז נכון ש'תקופת הסתגלות' הוא אחד המחזות החלשים שלו, לטעמי, אבל גם מחזה חלש של ויליאמס הוא חזק בהשוואה לכל היתר.
ויליאמס נוקט בז'אנר של קומדיית יחסים קולחת ושנונה, ומציג מערכת יחסים מורכבת בין שני זוגות המתפתחת אל תוך הלילה בחסות האלכוהול (סיטואציה שתתפתח בהמשך ל'מי מפחד מוירג'יניה וולף' הבלתי נשכח). כמו תמיד אצל טנסי ויליאימס גם כאן מסתתרים יחסים מורכבים, זרמים תת קרקעיים, מאבקי כוחות ויחסי משיכה- דחייה בין הגבורים.

זה מתחיל בשלווה פסטוראלית: בית בורגני מהוגן בפרברים של אמריקה של אחרי מלחמת קוריאה. סוף שנות החמישים. ערב חג המולד, האח מציפה אור נגוהות, עץ האשוח מקושט ומאיר בעשרות פנסים קטנים ומוקף בשפע של מתנות. בחוץ יורד שלג, ובסלון יושבים ראלף, (רמי הויברגר המדוייק), טייס קרב שהודיע בבוקר על התפטרותו מהעבודה, ודורותיאה אשתו (דורית בר אור ה'קלפטע') שנטשה אותו ולקחה איתה את הילד (שהוא בעצם בן אבל היא מלבישה אותו כמו ילדה) לבית הוריה המאוד עשירים.
אל הסלון המטופח והחמים מתפרצת איזאבל, (קלרה חורי), הכלה הטריה והנרעשת של החבר הכי טוב של הויברגר. חורי, קוקטית, נשית, צייצנית ומטופחת (ההפתעה של הערב) התחתנה רק אמש, אבל עדיין לא נרגעה מן הסיוט שעברה עם בעלה הטרי, ג'ורג' (אוהד קנולר) בערב הראשון של החתונה. בהמשך, מופיע גם קנולר ('הבועה') , כשהפעם לשם שינוי כבר לא משחק הומו נחשק וחושק. עכשיו הוא קאובוי בוטה, מחוספס ונסער, וכמו הויברגר גם הוא טייס. שניהם שירתו יחד בטייסת, הפציצו את קוריאה וחזרו מצולקים משדה הקרב. קנולר גם סובל מהתקף של רעד לא מוסבר בכל הגוף. אגב, גם כל הבית היפה, עם 'האנרגיות החיוביות', יושב על לוע של הר געש ומפעם לפעם גם הוא נתקף בהתקף של רעדה.

אווירת חג המולד הסולידית מתפוגגת במהרה, כשהמחזה חושף באופן אכזר אך מצחיק את התקוות וחלומות העבר של שני הזוגות לעומת מה שקורה איתם בהווה . את הנסיונות לגשר בין פצעי הנפש שגרמה להם המלחמה לבין האפשרות להסתגל לחיי זוגיות נורמלית.

למרות שמדובר באחד המחזות החלשים של ויליאמס, הצליחה הבימאית דדי ברון לצקת לתוכו מתח וסערות והתפרצויות של רגש. קנולר כובש בנוכחות שלו וצובט את הלב בדמות הטייס החולה שרגיל ללכת רק ''עם זונות'' וככה גם מתייחס אל אשתו השברירית. חורי מקסימה בתפקיד 'הכלה הבתולה' הבובתית והעדינונת, ונכון לה עתיד גדול בתיאטרון ובקולנוע. הויברגר בשל ומדוייק, אם כי לעתים היה רדום או כבוי מדי. ומוסקונה שאמנם מגיח רק לחמש דקות מנער את הבמה בנוכחותו.
בקיצור- טנסי ויליאמס הוא טנסי ויליאמס. ונראה שכל תיאטרון המכבד את עצמו מציג העונה איזה ויליאמס אחד: בקאמרי 'ביבר הזכוכית', בבאר שבע 'אל תגעו בזמירים' ובהבימה 'תקופת הסתגלות'. האם טנסי שנמצא מוטל מת בחדר במלון כשהוא אוחז בקבוק יין ריק ונחשב ל'מי שהיה' יכול לאחל לעצמו יותר מזה?
כדאי לראות.