NO אקזיט בימוי ותסריט: דרור סבו הפקה: 'שמים' הפקות שחקנים: עופר שכטר, גל זייד, נועה ברקאי, אמנון וולף, מלי לוי, מיכאל מושונוב

'נו אקזיט' זכה בפרס 'וולגין', הפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בירושלים.

כשהסרט זכה בפרס הבעתי תמהון מהול בתרעומת על הזכייה כי לדעתי התמודדו מולו סרטים ראויים יותר כמו 'אדמה משוגעת' של דרור שאול ו'אביבה אהובתי' של שמי זרחין.
לכן הלכתי לצפות בו שוב, הפעם במנותק מאווירת הפסטיבל הדחוסה והתחרותית. גם עכשיו אני עומדת על דעתי שהסרט לא ראוי לפרס הגדול אבל הוא בהחלט סרט קטן ומעניין בפרט שזהו סרטו העלילתי הראשון של דרור סבו.
סבו, בימאי סרטים דוקומנטרים שביים את 'פרוייקט Y', אחת מסדרות הריאלטי הראשונות בישראל, מביא כאן ספור שהוא מכיר מבפנוכו. ואולי זה הספור האישי שלו: יהודה, בימאי סרטים דוקומנטרים צעיר ומוכשר (עופר שכטר המפתיע), מתפתה לביים סדרת ריאליטי ומוכר את נשמתו בדרך אל ההצלחה.
כמי שמכיר את העולם הזה מקרוב, סבו מיטיב לבטא, כמעט אחד על אחד, את האוירה על הסט ומאחורי הקלעים של תעשיית הריאלטי: ציניות מושחזת, רוע לב, אינטרסנטיות, כוחניות וקריסת ערכים מוחלטת. כשהכל מוקרב על מזבח המולך של ה'רייטינג' - חזות הכל והאלוהים החדשים.
במרכז הספור: איתן, חייל שהתעוור במהלך שירותו הצבאי בלבנון מחפש אשה בתחרות נוסח 'כוכב נולד'. עשרות צעירות יפות ותאבות פרסום מתדפקות על דלתו. הן לא יודעות שהגבור עוור. רק הקהל יודע. על כל ה'טרארם' הזה מנצח זכי ריבנבך, 'קוסם הרייטינג' (גייל זייד המעולה), מנהל התוכניות והמפיק הראשי.
זה מתחיל טוב. סבו יודע ליצור קצב, מתח ועניין. אלא שאחרי השליש הראשון יש נפילה והספור הופך להיות רדוד ושטוח בדיוק כמו תוכניות הריאליטי שהוא לועג להן. נועה ברקאי כיעל, החברה של יהודה, מאוד מעניינת אבל הקונפליקט שלה בין גל זייד ועופר שכטר רעוע ולא משכנע. כך גם מיכאל מושונוב, הש.ג. הדתי שקורא את 'הגולם' (רמז למה שקורה בהמשך הסרט: הגולם קם על יוצרו).
עופר שכטר שפרץ כאליל נוער מטופש ב'אקזיט' (תוכנית טלויזיה ששם הסרט שואב ממנה את השראתו) מתגלה כשחקן נבון ואינטליגנטי. אבל את כל הקופה לוקח גל זייד שהוא פשוט נפלא בתפקיד 'הרשע הרגיש', הסרקסטי והציני. או בקיצור, המאניאק.
הסרט שצולם בתקציב דל וצולם במצלימת וידיאו, מיטיב לבטא תחושה שהצופה נמצא מאחורי הקלעים של אולפן טלוויזיה ונושם את הריח הקר, המתכתי, הריק והנבוב של 'התהילה'. יש שם לא מעט רפליקות מצחיקות וכמה סיטואציות אירוניות מבריקות (כמו, למשל, השימוש בשוטר המשחק בסדרת טלויזיה כמי שחוקר את 'הפרשה').
האמירה של סבו חדה ונוקבת אבל הוא לא המציא כלום. לפני כשלושים שנה בסרט ההוליבודי 'רשת שידור' (עם פיטר פינץ', וויליאם הולדן ופיי דונאווי) נצלב אותו רעיון בדיוק: פולחן הרייטינג כאלוהים החדשים של המאה העשרים. סבו בסך הכל לקח את זה צעד אחד קדימה. בכל זאת, עברו שלושים שנה והמציאות, מה לעשות, נעשתה עוד יותר צינית ואכזרית.
שורה תחתונה: כדאי לראות.