"עניין של זמן"-קומדיה רומנטית קייצית קלילה ומשעשעת.

תיאטרון גשר

מאת: נואל קוארד
בימוי: לנה קרינדלין

כשהמחזה הוצג לראשונה בשנות השלושים הוא היה נועז מאוד לתקופתו: שני גברים, ליאו ואוטו, המאוהבים באותה אשה, גילדה, ומתחרים על ליבה, אחר כך מתאהבים זה בזה וחוזרים לחיות במשולש עם אהובתם שבסוף נוטשת אותם למען גבר שלישי שגם הוא החבר הכי טוב שלהם.
סר נואל קוארד הבריטי כתב הרבה קומדיות רומנטיות שנונות ומתוחכמות שסובבות סביב חיי החברה הגבוהה באנגליה שבהם דגש על 'התנהגות נכונה' ואלגנטית. כשקונארד, שבעצמו היה הומוסקסואל, דבר על האפשרות של משולש דו מיני זו היתה סנסציה עסיסית. למרות הזמן שחלף יש הרבה חן, אירוניה ורגעים מבדרים בקומדיה הרומנטית הזאת.
המחזה מביא את סיפורם של גילדה, ליאו ואוטו (אפרת בן צור, סשה דמידוב ויחזקאל לזרוב), שלושה אמנים צעירים המחפשים את עצמם, הצלחתם ואהבתם, בפאריס-לונדון-וניו יורק. שלושתם מוכשרים, יפים, מבריקים, אגוצנטרים, נהנתנים וחסרי מעצורים.
אוטו, צייר מתחיל ומוכשר, אוהב את גילדה - מעצבת פנים, שאוהבת אותו אבל לא נשארת אדישה כלפי חיזוריו של חברו הטוב ליאו, מחזאי מתחיל גם הוא. אל השלישייה הזאת מצטרף ארנסט (עמי ויינברג), אספן ומוכר תמונות מבוגר מהם, שצופה מן הצד במתרחש עד שגם הוא נסחף למערבולת אבל רק לתקופה קצרה. כי ארנסט הוא 'נורמלי', 'שיגרתי'. הוא לא שייך למחנה הזה של אינדיבידואליסטים חסרי אחריות ופורצי גבולות.
הבימאית לנה קרינדלין גם ביימה את 'מדיאה'. שם לא אהבתי את האינטרפטציה הקרה והמנוכרת שהיא נתנה למחזה, ואילו כאן היא מצליחה למסוך ב'עניין של סגנון' קור אלגנטי וקלילות מרפרפת המאפיינת את שלושת הבוהמיינים החיננים. אבל הבחירה באפרת בן צור ככוכבת שסוחבת על כתפיה את ההצגה היא שגיאה. האיפיון שלה כפאם פאטאל שהגברים נופלים שדודים לרגליה לא היה משכנע. חסר בה את המוטיב החתולי, המתגרה והמפתה שגורם לגברים לאבד בגללה את הראש. סשה דמידוב ויחזקאל לזרוב היו מקסימים כמו תמיד. עמי ויינברג הפתיע בנוכחות שלו ואביבה מרכס עשתה תפקיד קטן מצחיק וגרוטסקי בדמות אספנית האמנות המיליונרית הניו יורקית.
אהבתי את התלבושות של דורין פרנקפורט ובעיקר את הפרשנות של מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו שמצא פתרון יחודי לכך שכל אפיזודה מתרחשת במיקום אחר: פעם לונדון, פעם פריז ופעם יורק. במקום לבנות תפאורה גמלונית וחסרת חן הוא שיקף על מסך ענק תצלומי מולטימדיה של רחובות ניו יורקים, לונדונים ופריזאים שנותנים לך את תחושת הנוכחות במקום.
אבל בסך הכל לנה קרינדלין לא הצליחה להעביר את הקונפליקט שקונארד מכוון אליו: חיים בוהמיינים משוחררים וחסרי מעצורים או 'קום איל פו' מאורגן וצפוי? מה עדיף: חופש מוחלט שמביא להתנהגות חסרת אחריות או חיים בורגנים שמבוססים על שיקול דעת ואחריות?
לסיכום: זה אולי לא מחזה גדול, אבל בהחלט שעתיים של צחוק משחרר. קומדיה רומנטית קייצית קלילה ומשעשעת.