היה היה פעם גן דודבנים......

גן הדובדבנים- תיאטרון גשר

מאת: אנטון צ'כוב
בימוי יבגני אריה

שחקנים
ישראל דמידוב, יבגניה דודינה, אלון פרידמן, שירי גדני , גלעד קלטר
עמוס תמם, יעל לוין, אלכסנדר סנדרוביץ , בוריס אחנוב ,
עדי שליטא, מתי אטלס, מיקי לאון, יבגני טרלצקי , רות חיילובסקי , נטלי ווטולביץ-מנור.

הבימוי מדוייק, השחקנים נפלאים, התפאורה מרשימה ומשחקי התאורה יוצרים מיזנסצינה ציורית. אבל יש בעייה: ההצגה משעממת.

משפחת ראנייבסקי, משפחת אצולה כפרית, יורדת מנכסיה ונאלצת למכור את האחוזה ואת גן הדובדבנים הקסום שלה ללופאחין הסוחר. לופאחין, שבא ממעמד נמוך ואביו עבד אצל משפחת ראנייבסקי, מתכוון לעקור את עצי הגן ולהפוך את הגן היפהפה למיתחם צימרים שישאב אליו תיירים.

כך מתחיל 'גן הדובדבנים', מחזהו הפיוטי לירי של צ'כוב, גדול המחזאים הרוסיים. המחזה שנכתב ב-1904 הוא שירת הברבור של העולם הישן שקורס ומפנה מקומו לעולם חדש וברוטאלי.
זוהי פריחתו האחרונה של 'גן הדובדבנים' הפורח. עולמה של האריסטוקרטיה התרוקן ממשמעות. חוקי המשחק השתנו, אך בעלי האחוזה עיוורים למתרחש סביבם. הם שקועים בחלומות ובחוסר אונים, כשברקע כבר נשמעים קולות הגרזנים שיגדעו את עצי הדובדבן כדי להפוך את השטח לעסקת נדל"ן נחשקת.
כמו תמיד, מה שיפה אצל צ'כוב הם מצוקות הגבורים שאנו מכירים כה מקרוב. למרות שמדובר במשפחת אצולה אנו מזדהים עם הטרדות והחששות של מי שעולמם עומד להתמוטט והם אינם יודעים ויכולים איך להתמודד עם המצב החדש.
אצל צ'כוב כמו אצל צ'כוב. המחזה מדבר על הכאב שבפרידה מגן העדן האבוד של הילדות, על הקושי להסתגל לשינויים, על חיפוש אהבה, על החמצות, על תקוות מפוספסות, על האבסורד היומיומי של הקיום. כשכל זה מהול באירוניה דקה, כשהקומי והטרגי, המגוחך והנוגע ללב שזורים זה בזה.
הבימוי הפיוטי של יבגני אריה מדוייק, עשיר ומלא דמיון. כמו ציור מסוגנן. יבגני אריה מצליח לבטא את אווירת הנכאים, השאננות והסנוביות שמאפיינים משפחת אצולה שיורדת מנכסיה. השחקנים נפלאים, בפרט סאשה דמידוב ויבגנה דודינה, שמה שהם לא עושים הנוכחות שלהם ממלאה את הבימה. התפאורה מרשימה ומשחקי התאורה של יבגני יוצרים מיזנסצינות כה ציוריות שגורמות לך להחסיר פעימה.
אבל יש בהצגה בעייה אחת, מרכזית: היא מתנהלת באיטיות מסורבלת ובקצב לאה. לא אחת מצאתי עצמי משתעממת כשמחשבותי נודדות למחוזות אחרים. אני לא יודעת אם זה בגלל שצ'כוב כבר מיושן או בגלל תפיסת הבימוי של אריה. בכל מקרה, אוירת הניוון הדקדנטית שהוא רצה ליצור היתה כל כך מוחשית שהיא גרמה אצלי לתחושת רפיון כללית.
שורה תחתונה: ההצגה מומלצת לשוחרי יבגני אריה ולאוהבי צ'כוב.