כולם רושמים עכשיו – ספיישל חג עם יובל אברמוביץ'

לא היה פשוט לקבוע ראיון עם יובל אברמוביץ'. "אני גמיש, את יכולה להתקשר עכשיו". התקשרתי. "רגע, אני חושב שהקטנה התעוררה (בודק). זה בסדר, היא רק מסתובבת במיטה. טוב, אני שומע אותה, אתקשר עוד מעט". אחרי חמש דקות: "ירדנו לסיבוב בגינה, אתקשר אלייך אחרי אסיפת ההורים, הגדולה שלי עולה לכיתה אל"ף!". ערב. "היי, אפשר לדבר עכשיו... בעצם, הבת שלי קוראת לי, היא רוצה לדעת איך היה בפגישה עם המורה, אתקשר אלייך עוד מעט". חמש דקות אחר כך: "היא נרדמה. סיפרתי לה שהתנדבתי למועצת ההורים הבית ספרית. הטיפ שלי אליה: בכל פעם שהמורה מבקשת מתנדבים – להרים את היד. אני כילד התנדבתי לכל דבר - למועצת תלמידים, לעיתון בית הספר, לשחק בהצגות בית ספר, למשלחות; אמנם היו דברים מבאסים, אבל היו גם המון הפתעות".

אני רק יובל בת ים
אברמוביץ' (37) מוכר כבר הרבה שנים, אבל מה בדיוק הוא עושה? הוא קודם כל מגשים את החלומות הפרטיים שלו, ועכשיו גם מעורר השראה באחרים לעשות זאת עם "הרשימה" – ספר וסדרת הרצאות. רובנו מכירים אותו מהמסך הקטן ("השיר שלנו" ו"השמינייה"), אך הוא כבר 20 שנה עתונאי ("ידיעות אחרונות", "מעריב", "ישראל היום"), סופר ("כאן יעל וייס תל אביב" ו"נא להתנהג בהתאם", ובאוקטובר צפוי לצאת הרמון הבא שלו), בעל שתי חנויות ("madein TLV " ו"ממגנטת") ובית ספר לכתיבה ("גיבור תרבות"). אך הוא קודם כל אבא של שירה (חמש וחצי) ונגה (חצי שנה).

מה זה "הרשימה"?
"מאז ומתמיד אני כותב לעצמי רשימות ומציב יעדים. לפני ארבע שנים פתחתי בלוג, החלטתי לעשות ניסוי אינטרנטי חברתי - לפרסם עשרה דברים שאני רוצה להגשים ב-400 ימים ולראות מה יקרה - ובין לילה כל העולם הגיב! לא חשבתי על לתת השראה לאחרים".

עכשיו אתה מפיץ את הבשורה בהרצאות, אפילו פיזרת מאות עותקים של הספר חינם בערים הגדולות. זה נשמע כמו שליחות.
"שליחות? קטונתי, אני רק יובל מבת ים שחווה משהו שעובד בשבילי ורוצה לשתף. ברמה האישית הספר גם מסביר אותי. לצד ההערכה שקיבלתי, סבלתי מדימוי של 'מי זה? שיחליט מה הוא רוצה להיות – עיתונאי? שחקן? סופר?'. אנשים חייבים הגדרות".

אז איך עושים את "הרשימה"?
"'הרשימה' משקפת דפוס התנהגות שאני רוצה לשנות בעצמי, וכמובן ממוקדת רק בעצמי ולא באחר. ככל שהיעדים יהיו יותר קטנים ומהירי ביצוע, זה יהיה יותר ריאלי. זה לא רוחני כמו 'תחשבו חיובי'. צריך לחפש את הדרך להגשים את החלום, וזו העבודה הקשה. יש כוח בכתוב מול העיניים שחור על גבי לבן שלא עובר ב'שיחה עם עצמי'. 'הרשימה' באה מהאני מאמין שלי שלא 'היקום' הוא ששומע אותנו – אלא האנשים, לכן אני צועק את החלומות שלי באוזני אנשים שיכולים לסייע לי".

כל כמה זמן אתה ממליץ לעשות רשימה?
"לפחוות פעם בשנה, כמו ביומולדת או בראש השנה, אבל מומלץ לעדכן את זה כמו אפליקציה, כל חודשיים-
שלושה. כשאתה בקשר תמידי עם זה, אתה שם לב אם משהו חוזר על עצמו. למשל, בצעירותי הייתי נוטה להתעצבן משטויות. בגיל 25 אחד הדברים שכתבתי היה להתעצבן פחות. זה החזיק מעמד שבועיים. ברשימה הבאה זה החזיק חודש. כשראיתי את זה מול העיניים באותה שנה חמש פעמים ברציפות, אמרתי לעצמי - תעשה עם זה משהו! מאז, קשה לעצבן אותי".

גדלים במציאות ה"מודחים"

אילו חלומות אתה שומע מאנשים בהרצאות?
"אנשים אומרים 'אני רוצה להיות מפורסם'. המילה מפורסם מודבקת לכל שאיפה בכל גיל, זה נהיה מטרה. הילדים שלנו גדלים במציאות הריאליטי - להיות מוצלח זה אם אתה על המסך. זו נורמה שהיא שגויה בכל כך הרבה רמות. מה שהילדים שלנו קולטים מזה שיש 'מקומות', ואם אתה לא באחד משלושת המקומות הראשונים - אין לך זכות קיום, אתה כישלון. וזה שגוי, כי אין רק מקום אחד. יש משהו מעוות בעולם המושגים של הריאליטי, במושג ה'מודחים' למשל, שמחלחל לילדים שלנו.

"כשילד אומר 'אני רוצה להיות מפורסם' – זה לא שהיעד בעייתי. עלינו כהורים לבדוק מאילו מניעים, ולהסביר שלהיות מפורסם זו דרך ארוכה. לשאול את הילד: מה זה להיות מפורסם? מה טוב שם? מה רע שם? אם הילד מגלה יכולות – לעודד אותו ולהיות רוח גבית מאחוריו. גם אני בתור ילד רציתי להיות מוכר. מגיל צעיר הפגנתי יכולות משחק וכתיבה ורציתי שיראו את הדברים שאני עושה. רציתי שיידעו מי אני כדי לעשות דברים חשובים. כשהתפרסמתי, ראיתי שזה משעמם להיות מפורסם על ריק, ללכת לאירועים של סלבס ולקבל דרינק בחינם. אני מעדיף לשלם על הדרינק ולהיות עם החברים שלי".

אתה אומר בספר "שירה המורה הכי טובה שהיתה לי אי פעם", מה אנחנו יכולים ללמוד מהילדים שלנו?
"אם הילדים מתביישים בנו 'כי אנחנו עושים להם פאדיחות' – כדאי שנבדוק את עצמנו אם התנהגנו נכון בסיטואציה. למשל, יש לנו נטייה לצטט את שירה בפני אנשים אחרים והיא כועסת על זה. צריך להקשיב לה - היא מאותתת שמשהו באינטימיות בינינו נפגע; אם הילד לא רוצה שננשק אותו ליד אחרים – מה הלחץ לכפות עליו? או להכריח אותו להגיד שלום לדודה?".

אבא, אני עוזבת את הבית

"מהרגע ששירה נולדה הסתכלתי עליה כאל פלא אנושי, ושמתי לב שהיא נורא אמיצה. היא הכניסה יד לפה של כלב, למשל. לילדים אין פחדים כי הם לא יודעים את הסכנות. תפקידנו כהורים הוא להזהיר מהסכנות. אז אפשר להסביר לילד למה לא נוגעים בחשמל, ואפשר להיכנס להיסטריה ולצרוח".

איך לא נכנסים להיסטריה? יש דברים מלחיצים.
"אני מאמין שהמודעות היא חצי דרך לפתרון. לדוגמה, היום אחר הצהריים חברה קפצה לבקר; הקטנה היתה בערסל והגדולה הסתובבה סביבה במעגלים. ברור שעלה לי בראש שהיא יכולה ליפול עליה, אבל לא אמרתי כלום. החברה שלי ישבה כולה מכווצת, ואמרה לי – 'אני נורא גאה בך שאתה יושב בקוּליוּת, כי אני כבר רואה איך שירה נופלת על הערסל, הוא מתהפך, נגה פותחת את הראש וזה נגמר בבית חולים'. שאלתי אותה: 'מאיפה את רואה את התסריט הזה?!', והיא ענתה: 'מההורים שלי'. אחר כך את רואה אדם בן שלושים שהולך מולו פודל ברחוב חוצה את הכביש מפחד, כי כשהוא היה קטן אמרו לו שהכלב ינשך אותו. הפחדים מחלחלים לילדים דרכנו".

מה הפתרון?
"אם אתם כאלה – תפסיקו עם זה! מהיום הראשון ששירה נולדה שחררתי אותה לדרכה. אני מוכן ליום שהיא תגיד לי 'אבא, אני עוזבת את הבית'. מעולם לא נלחמתי איתה על כלום. אם היא רצתה ללכת בחורף עם סנדלים לגן – נתתי לה. אני לא מתעכב על הדברים האלה".

"הרשימה" של שירה

איך הורים יכולים לעבוד עם "הרשימה"?
"'הרשימה' משקפת לי התנהגות שאני רוצה לאמץ או לשנות בעצמי. למשל, אחת ההחלטות שלי הייתה להימנע מלדבר בטלפון בזמן איכות עם הבנות – אחרי ששירה העירה לי על זה והחלטתי להיות קשוב. הילדים מסמנים לנו דברים בדרכם האותנטית, צריכים להיות קשובים. לקחתי את זה לתשומת לבי; בנוסף, אני ממליץ לעשות 'רשימות' כל המשפחה יחד – כך אתם תזכו להכיר את עולמם הפנימי של הילדים והם יכירו את עולמכם הפנימי; ילד לומד מזה שההורים מציבים לעצמם יעדים ורואה אותם מגשימים. זו דרך נפלאה לתת לילדים כישורי חיים – ללמד אותם לחשוב בדרכים יצירתיות להשיג מה שהם רוצים.

"אקריא לך את 'הרשימה' ששירה כתבה לפני שנה, שנמצאת על דלת החדר שלה: 'שיקנו לי תחפושת של בל; ללמוד אנגלית; לנסוע לירושלים; ללכת בקיץ לים; לפגוש הרבה את מיקי; להכין גלידה של סבתא' - אז הכנו גלידה, נסענו לירושלים, היא לומדת אנגלית, היא פוגשת את מיקי ובפורים התחפשה לבל – אפשר להגיד ש'הרשימה' של שירה השנה הוגשמה, אז אני יכול להסיק מזה שיש לי ילדה מאושרת... זה נשמע נורא קטן, אך זה מתאים לעולמם. אולי בעוד שנתיים יהיה ב'רשימה' שלה 'להיות מדענית' – אז אני אעזור לה ללכת בנתיב שהיא רוצה, ארשום אותה לחוג טבע או אעשה לה מנוי על 'גליליאו צעיר', למשל. כשאתה עושה עם הילד שלך 'רשימה' על בסיס קבוע, זה מאפשר לך להכיר את נבכי נשמתו, למקד אותו בחלום שלו ולראות איך אתה יכול לעזור לו. זה לשאול את השאלה הקלאסית 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?' בצורה יותר נעימה, רחבה ועמוקה. למשל, 'עשרה צעדים להיות מדענית'".

אם אנחנו כהורים עושים "רשימה" שכותרתה "להיות הורה יותר טוב" - מה זה אומר?
"ממש לקבוע מטרות, למשל: בימי שלישי אחר הצהריים אני עם הילדים; לצעוק פחות; להקדיש זמן איכות לכל ילד בנפרד; כל הורה ומה שעושה לו כיף – למשל, לי אין סבלנות למשחקי ברביות, אבל אני מאוד נהנה להקריא לשירה ספרי שאלות ותשובות או לעשות ערב סרט. תתחבר למה שעושה לך טוב".

*** הכותבת היא מאמנת אישית להורים בהסמכת מכון אדלר.

(* צילום יח"צ)