היתומה מהונגריה שחלמה להיות רופאת ילדים, הפכה להיות חופפת שיער ולימים 'האימא של הספרים'

סיפור חייה של אווה סטריק, 'האימא של הספרים' והמנהלת המקצועית של 'דיאנה' בית הספר הראשון לספרות בארץ.




"בילדותי איבדתי הן את הורי הביולוגיים והן את הורי המאמצים", כך התחילה את סיפורה אוה סטריק (66) המכונה כיום 'האמא של הספרים', "את הורי הביולוגיים לא הכרתי כלל כי שניהם נפטרו זמן קצר לאחר שנולדתי. עד לגיל שלוש, שאז כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה, גודלתי אצל משפחת איכרים בטרנסילבניה. למזלי הטוב, דודתי- אחות אבי שחזרה מאושוויץ יחד עם בעלה, מצאה אותי ואומצתי על ידה. כאשר הייתי בת חמש עברנו לעיר הגדולה בודפשט שבהונגריה ובמשך מספר שנים היו לי חיים טובים, שלווים ובורגניים. אבל המוות הכה שנית ואימי המאמצת נפטרה שהייתי בת שתיים עשרה. דודי הפך להיות אבי הרשמי, התחתן פעם שנייה במחשבה שתהיה לי מסגרת ובית. הוא היה מנהל בנק, הייתה לנו דירה יפה ודבר לא חסר. הייתי בת יחידה שקיבלה את כל תשומת הלב. השכלה הייתה הערך החשוב ביותר שעל בירכיו חונכתי ובתיכון הייתי מהתלמידות המצטיינות. המעמד החברתי נמדד בהונגריה תמיד על פי ההשכלה שהאדם רכש ולא על פי מידת העושר. חלומו של אבי היה שאהיה רופאת ילדים וזה גם הפך להיות חלומי".

עוד מספרת אווה "בשנת 1956 לאחר המהפכה הקומוניסטית בהונגריה, זכינו לקבל סופסוף אישור עליה לארץ. נאלצנו להשאיר מאחורינו את כל הרכוש וכל אחד מאיתנו יצא עם מזוודה במשקל 30 ק"ג בלבד. אבי שכבר לא היה צעיר אז, כבן 62, חשב שעתידו בארץ מובטח מכיוון שבמשך השנים דאג להעביר כספים לאחיו האמיד שגר בארץ. הגענו למעברה בבית שאן ומשם התקדמנו ועברנו למעברה בבת ים. ההורים היו אופטימיים ומאושרים למרות התנאים הקשים במעברה. עם הגיענו, ציפינו למפגש עם אחיו של אבי שגר בתל אביב והיה מיזמי ענף הטקסטיל בארץ; אבל מה שלא ידענו זה שהאח פשט את הרגל וברח לאיטליה גם עם הכספים שלנו. אבי שקע בדיכאון ואחרי כמה חודשים קיבל דום לב ונפטר, כך שנשארתי עם אימי לבד. באותה תקופה למדתי במוסד החינוכי אלוני יצחק, נחשבתי לתלמידה מצטיינת ולמרות שהייתי עולה חדשה הקפיצו אותי כיתה. אבל בעקבות מותו של אבא הבנתי שאני צריכה לעזור לאמא בפרנסה ושאם יהיה לי מקצוע זה הדבר שיציל אותנו. בגיל שש עשרה עזבתי את הלימודים".

רצה הגורל ואוה התגלגלה למספרה של יוצאי הונגריה ברחוב בן יהודה בתל אביב- סלון אסתר, אחת המספרות הראשונות בתל אביב.

"חלום רופאת הילדים נגוז. התחלתי כחופפת שיער ומבחינתי זה ממש היה צחוק הגורל, כי זכרתי היטב את חברת הילדות שלי שלא הצליחה בלימודים בבודפשט ובחרה להיות ספרית; אבי שקידש את ערך ההשכלה חשב שזו לא חברות מספיק מכובדת בשבילי ואילץ אותי לנתק את הקשר עימה", נזכרת אוה, "אבל בנסיבות ההן, כשנזרקתי למים התחלתי מיד לשחות. הבנתי שכדי להגיע לליבן של הלקוחות עלי להשקיע בחפיפה. נתתי את נשמתי בכל טיפול – עשיתי עיסויים ומאסג'ים מפנקים והלקוחות היו מרוצים ותגמלו אותי בטיפים שמנים. לא עבר זמן רב והתניתי את החפיפות גם בכך שאעשה עבודות נוספות כמו רולים וצבע וכך נכנסתי לעולם הספרות. בבית התאמנתי על אנשי המעברה בבת ים. אחרי חצי שנה הרגשתי שאני מספיק בשלה להתקדם הלאה וחיפשתי עבודה כספרית. בפעם הראשונה בחיי קניתי לי חצאית ונעלי עקב, שמתי אודם כדי להיראות בוגרת ואכן מצאתי עבודה במספרה בנחלת בנימין. בעל הבית הסכים לקחת אותי לניסיון ובליבי התפללתי שהלקוחה הראשונה שלי תבקש תסרוקת, כי תספורת לא עשיתי אף פעם. אבל כמובן שהלקוחה הראשונה ביקשה תספורת. לא אשכח את האישה הזו כל חיי- אישה נמוכה עם משקפיים עבות. היא הסתכלה עלי בחביבות ואמרה לי – 'ילדה יפה'. ליבי צנח בקרבי אבל עשיתי לה תספורת קצרה כמו שביקשה. התוצאה הייתה נוראית אבל האישה יצאה מרוצה. בעל הבית החליט בכל זאת ששווה להשקיע בי והמקום הפך להיות עבורי לבית וגם לבית ספר כיצד להיות ספרית".

באותה תקופה כאשר אוה הייתה בת שבע עשרה, התהפך גלגל המזל שלה: היא קיבלה הזמנה לתחרות מלכה היופי שאורגנה על ידי עיתון לאישה, הממליץ היה הכדורגלן האגדי שיע גלזר, שעבד באותה תקופה כנהג אוטובוס.

"נבחרתי כסגנית מלכת היופי (אז נקראתי אוה פיליפ), זרמו אלי הרבה הצעות לעסוק בדוגמנות ואפילו נפתחו בפני אפשרויות לנסוע לחו"ל", מתארת אווה, "אבל כל זה לא סינוור את עיני והחלטתי להתמקד במקצוע הספרות כדי שיהיה לי ביטחון כלכלי וכדי לעזור לאימי שתוכל בבוא היום להפסיק לעבוד כמטפלת. עברתי לעבוד במספרה אחרת, 'דיאנה' שנחשבה לאחת המובילות בתל אביב גם בתחום מכוני היופי וההרזיה, ובה היו מוכנים לשלם לי כפול. המקום היה אבן שואבת לדוגמניות המובילות ולמועמדות למלכות היופי.
המנהל של המספרה, רון צוריאנו, היה בחור מקסים שהיה מבוגר ממני ב- 12 שנים. הוא היה אלוף הארץ בריצה ורווק מבוקש מאוד. מצאתי מאוד חן בעיניו אבל בתחילה הוא נמנע מלחזר אחרי כי היה לו חשוב לעשות הפרדה בין העבודה לבין חייו האישיים. הוא הציע לי להכיר את חברו הטוב ביותר שהיה אלוף הארץ בשחייה; אבל ביום שבו קבענו להיפגש, לאחר התלבטות קשה, הגיע רון לפגישה במקום חברו ואז התחיל סיפור האהבה ביננו. במשך זמן רב שמרנו את הרומן בסוד עד שהיינו בטוחים שהקשר רציני. לאחר כשנה התחתנו וגם עשינו מהפך בתפיסה העסקית של מכון היופי והמספרה - דיאנה. הפכנו אותו לבית הספר לספרות הראשון בארץ ואני השתלבתי כמורה. נסעתי הרבה למילאנו - בה הייתה לי קרובת משפחה בעלת מספרה, אצלה למדתי את החידושים האחרונים בעולם הספרות. עם הזמן פיתחנו גם קשרים הדוקים עם בית הספר וידאל ששון שבלונדון, שבו עברתי את ההשתלמויות הטובות ביותר בתחום והגעתי לדרגה הגבוהה ביותר – דרגת מאסטר. המשפחה התרחבה, ילדתי שלושה ילדים, אבל למרות זאת לאחר שבע שנים החלטתי להתגרש כי חשתי עדיין ילדה לצד בעלי".

אוה לא חששה להתחיל מהתחלה, "כשהתגרשנו הייתי כבת עשרים ושש, עזבתי את העסק המשותף ופתחתי מספרה בשם 'סלון אוה' ברמת גן, שהיה בשותפות עם בעלי לשעבר. למרות הגירושין נשאר האמון בנינו והשכלנו לשמור על מערכת יחסים טובה. בגיל עשרים ותשע פגשתי את בעלי השני – בחור מבאר שבע שהגיע תל אביב להוציא רישיון טיס אזרחי. זו הייתה אהבה גדולה ובשלה ולאחר שנה והתלבטות גדולה עברתי לבאר שבע מקום מגוריו. פתחתי שם בית ספר לספרות 'אוה', כשאני זוכה למלוא העידוד והתמיכה מרון בעלי לשעבר ומבית הספר דיאנה בתל אביב. במהלך השנים ילדתי שני ילדים נוספים ועם הזמן גם חזרנו לתל אביב בעקבות עבודתו של בעלי. שוב חזרתי לעבוד בדיאנה ופיתחתי מערכת קשרים אינטנסיבית עם בית הספר של וידאל ששון בלונדון; הייתי היחידה בארץ שזכתה באפשרות לשלוח ספרים להשתלמות בבית הספר יוקרתי זה.

גם במישור האישי העניינים זרמו להם על מי מנוחות. היחסים בין בעלה הראשון והשני ובין חמשת הילדים היו טובים מאוד והם תפקדו כמו משפחה אחת גדולה ומאושרת.

איך בכל זאת הצלחתם לעשות זאת?
"אני מאמינה שכאשר מתגרשים, לא צריך להפנות עורף אחד לשני אלא להשכיל לשמור על מערכת יחסים טובה כדי שהילדים לא ייפגעו. כמובן שלשם כך נדרשים שניים."

טרגדיה נוספת שסחבה למעלה
"כשהיינו בני 53, לצערי בעלי נפטר באופן פתאומי ושוב נדרשתי לגייס את כל כוחותיי כדי שהמכון שלו ללימודי התיאוריה לנהיגה ימשיך לתפקד. לא הכרתי את התחום כלל ותוך זמן לא רב הפכתי לאחת המרצות הטובות בתחום. תחום ההוראה הוא כנראה בנשמתי . לאחר שלוש שנים חזרתי לעבוד בדיאנה ולפני שנתיים זכיתי לקבל אות הוקרה מטעם יו"ר ארגון עיצוב השיער בישראל והארגון העולמי של מעצבי השיער ה – INTERCOIFFURE . אז גם פגשתי לראשונה את וידאל ששון שהיה הגורו שלי עוד משנות ה- 60".

מאיפה כל האופטימיות הזו?
"אני מאמינה שלא משנה מה הגורל מזמן לך. בשלב מסוים, מגיע גיל שבו אתה צריך לקום, להציב לך מטרות, לעשות להגשמתן ולא להאשים אף אחד במה שקורה לך – לא את המדינה, לא את ההורים ולא את האחרים.
כשאדם דבק במטרתו, השמים הם הגבול. אני חושבת שאם אבי היה רואה להיכן הגעתי, הוא לא היה מתהפך בקברו למרות שבחרתי במקצוע שלא העריך; הוא היה מאוד גאה בי וזה המסר שאני מעבירה לתלמידיי. לדעתי, מקצוע עיצוב השיער הוא הרבה יותר מרק לימוד של טכניקה, זוהי אומנות המשלבת הרבה פסיכולוגיה ויחסי אנוש".