בעקבות הרגיעה הביטחונית - הצעה לטיול בערי הנגב הצפוני: שדרות, נתיבות, אופקים ורהט

הרגיעה במצב הביטחוני מאפשרת למי שנמנע לאחרונה מביקורים בשדרות, נתיבות והסביבה לעשות זאת.



מצ"ב הפרק העוסק בערי הנגב הצפוני מתוך האלבום "יום בעיר: 50 טיולים ברחובות ישראלים" שכתב העיתונאי יובל בן עמי ואשר יצא בהוצאת מפה.
הספר כתוב בסגנון אישי – חוויתי ואינו מציע מסלול חובה שיש ללכת לאורכו, אלא שיטוט ברחובות העיר וספיגה של המראות והאנשים שבה.

הן סדורות במרחב שבין אשקלון לבאר שבע, לכל אחת מהן קסם משלה, אבל כל אחת גם נחשבת מוכת גורל בדרכה. שדרות ידועה בפגיעותה להפגזות מרצועת עזה; נתיבות זכתה בתדמית של "עיר מתים" כזו שרק קברי הצדיקים שבה מושיעים אותה מריקנות מוחלטת; אופקים היתה למילה נרדפת לבעיית האבטלה בארץ, בעקבות סגירת מפעלי הטקסטיל שבה בשנות ה-1980; רהט נושאת על עורה את כל פצעי הניכור שבין המדינה לציבור הבדואי.
אבל אין כוונה לשתף פעולה עם הפסימיות הזאת, אלא להגיע לערי פתחת הנגב באופטימיות ולראות האם יחייכו אלינו. רהט משתפת פעולה מייד. היא מציעה את השוק שלה המורכב משניים. האחד הוא שוק מקורה אבן שנבנה בהשראת הבזאר הגדול באיסטנבול, והוא למעשה קניון קטן ולא מטופח במיוחד; השני הוא שוק פירות וירקות נחמד להפליא, שגג גבוה של פח מתנשא מעליו. פרחים עשויי פלסטיק בשלל צבעים – מרכולתו של אחד הדוכנים – מעטרים את הכניסה אליו.

השוק של רהט הוא המקום הראשון בארץ שבו מבקשים האנשים מאלון שיצלם אותם. שיחה פשוטה שבפשוטות עם בעל אחד הדוכנים ושמו מאזן מזכה מייד בכוסות של תה ובברכות מברכות שונות ,"תעלו כל יום" – תבואו כל יום, מי ידע שגם בערבית בדואית משתמשים בזה. הלקוחות הפוקדים את דוכנו, ובהן נשים בניקאב מלא המסתיר את מרבית פניהן, מכירים את הבעלים היטב, והאווירה היא פחות של שוק ויותר של מכולת שכונתית. הנשים בניקאבים מתלוצצות איתנו. זוכים בהנחה על בובה של פנתר ורוד בעגלת ילדים ורודה, קונים משהו מתוק במאפיית "ממתקי נצרת", ויוצאים לכיוון מערב.

הכביש היוצא מרהט מגלה אותה במלוא עונייה, אבל גם חושף את מקור גאוותה – אינספור מסגדים מזדקרים על הגבעות השפופות שבין הבתים, חלקם רומנטיים מאוד בצנימות היתר של צריחיהן ובהתנועעות האקזוטית של קווי כפותיהם. מותירים אותם מאחור ובאים בדרך הפתוחה. אופקים ממתינה במורד הכביש. היא דלה באופן אחר. רחובותיה אמנם סלולים וגינות ציבוריות נטועות ביניהם, אבל אווירה של תסכול ושל תקופה לא מזהירה מורגשת במרכז המסחרי החבוט. האם נמצא כאן קסם?

אתר קסום אחד מצוי ממש מעבר לשוליה המזרחיים של העיירה. גשר ברזל עצום ניצב בוואדי הכלול ב"פארק סיירת שקד". שום כביש לא מוביל אליו, אפילו שביל אינו פוגש בו, ובכל זאת מדובר בגשר המסוגל לשאת רכבת משא. הוא הוקם על ידי הבריטים כשלב הראשון בהקמת מסילת ברזל בין עזה לבאר שבע. סיום המנדט קטע את העבודה וקביעת הגבול בין ישראל למצרים בעקבות מלחמת הקוממיות הפך את הקשר בין הערים לבלתי אפשרי. נותר מונומנט אדיר שבאדירים להיותה של ההיסטוריה בלתי צפויה, וגם מופת הנדסי: בכל הגשר, שאורכו כמאה מטר, לא קיימת הלחמה אחת או ריתוך. כל חלקיו מחוזקים זה לזה במסמרים של ברזל.

גם אוכל מוצאים באופקים, ואיזה אוכל. במסעדת התאומים, סטיקייה רגילה לחלוטין למראה, המצויה לא הרחק מן הכניסה לעיר, מוגש סטייק האנטרקוט העסיסי ביותר שבו נגסתי מימי. כשמנסים לחקור ולפענח את הסוד, אנשי הסטיקייה אינם משתפים פעולה. נותר רק לומר ברכה על נסים שכאלה ועל אחרים. במאמץ רב קמים מן השולחן ויוצאים לנתיבות.

זוהי העיר המעניינת מבין ערי הציר. היא הוקמה במקביל לאופקים ולשדרות בעיצומן של שנות ה-1950 כדי לשמש פתרון לעולים מארצות צפון אפריקה (ואולי גם כדי להרחיק אותם מן המרכז וממוקדי הכוח וההשפעה). ייתכן שנתיבות היתה זהה באופייה לאופקים אלמלא בחר להתיישב בה הרב ישראל אבוחצירא, שנודע בנסיו כבר בהיותו במרוקו. הבבא סאלי חי שנים אחדות באשקלון וביבנה לפני שבחר בנתיבות כמקום מושבו. על קברו עולים מדי ד' בשבט אלפי מאמיניו להדליק אש לזכרו ולהתפלל לברכה.

ביום חול מוצאים את מגרש החניה העצום של אחוזת הקבר ריק למדי, אבל ישנם אלה המתהלכים ברחבה, מדליקים נרות לעילוי נשמת הצדיק ואומרים מזמור תהילים בתוך הבניין עטור הכיפה. ליזון וליזון, כל אחת מהן בת דודתה של השנייה, פוגשות אותנו ביציאה. האחת מתגוררת בבאר שבע ומעדיפה להיקרא עליזה, השנייה מתגוררת בקזבלנקה. לא להאמין – תיירת יהודייה אותנטית ממרוקו שאהבתה לארץ רבה (למרות שהיא ממהרת להצהיר גם אמונים לפריז).

הליזוניות מתווכחות בינן לבינן האם אשכנזים מגיעים אף הם לקברי צדיקים. אני מצביע על עצמי (שכן מוצאו של אלון הצלם עיראקי), אבל יודע שהתירוץ להיותי כאן אינו קולע למטרה. אפשר לחפות על כך אם כן בביקור בשני קברי צדיקים נוספים בשטח. בין אלה נמנה קבר הרב דדון, שמסופרת עליו אגדה מופלאה. פעם בא אל הקבר אדם שלא היה בר לבב ונגע בו. מייד יצאו מתוך האדמה שבעה נחשים והכישו אותו למוות. מאז המקרה נתונה המצבה בתוך גדר, ושלט קבוע עליה: "מפאת הנחשים שהיו על קבר הרב דדון אסור לנגוע בקבר". סביב השלט כרוכים קרעי שקיות ניילון ומטפחות על סורגי הגדר. מנהג הוא בקרב יוצאי צפון אפריקה להשאיר מזכרות צבעוניות כאלה על קברי צדיקים או לידם.

מעט מדרום לבית העלמין ניצבים המאפיינים הצפון אפריקנים ביותר של נתיבות. זהו קומפלקס הישיבה, בית הכנסת ובית המגורים של הבבא ברוך, בנו של הצדיק. כמעט כל המבנים שבו מצוידים בגגות מעוטרי זיזים לבנים של אבן ובחלונות ויטראז'. הסגנון הוא מרוקני למשעי, והעין מצטמצמת כדי לספוג את היופי הזה ולהבדיל ממנו את בתי השיכון הדלים של השכונה. בחצר השיכון המצוי מול שער הקומפלקס ממש נגלה יופי מסוג אחר. אמן צנוע ונחבא אל הכלים, ושמו ניסים כהן, עיצב את צי כלי הרכב והמשחית של צה"ל מעץ ומשברי חפצים ביתיים, צבע אותו בכחול ולבן והעמיד תערוכה מרשימה. יש כאן גם מעבורת חלל לזכרו של האסטרונאוט אילן רמון, שני דגמים של מגדל אייפל ואפילו העתק של בית הבבא ברוך שמנגד.

נתיבות לא חדלה מלהפעיל. יש בה, מסתבר, גם שוק שבועי, והיום, יום שלישי, הוא יום בואו לכאן. מוצאים אותו בקושי, שכן הרחבה שבה הוא מתקיים מצויה מעבר לגבול בתי העיר. שדרות עוד ממתינה לנו, וברהט שבענו שוק, אבל לדוכן התמרים שיש בו סוגים רבים של הפרי אי אפשר לסרב. הבסטיונר הנחמד ממהר לנקוב בשמות הזנים: דקל נור, אמרי, חדראווי ומג'עול. המג'עול נחשב למשובח מכולם, רוכשים שקית ומרחיקים מערבה.

מסתבר שעוברים ממתוק למתוק. מייד עם ההגעה לשדרות, בערב הנר השני של חנוכה, עטים בני נוער ומציעים סופגניות בחינם. אם בשוק של רהט ניכרה אווירת שכונה, כאן היא ניכרת בעיר כולה. שדרות, שספגה קסאמים ומצאה את עצמה עומדת חסרת אונים מול המורכבות הפוליטית של האזור, פיתחה חום קהילתי מיוחד. נהנים ממנו בטיול בין המרכזים המסחריים שלה, אבל לבסוף משלמים 20 שקל לראש ומסתגרים בתוך אולם הסינמטק. אופטימיות אפשר היה לפתח היום, וגם נראה בו נתח נאה מארץ ישראל. מותר לכן לתבל עכשיו את הסיום במוצר מיובא מחו"ל, ובמעט אופטימיות מסוג אחר – הוליוודית במקרה הזה.

את האלבום "יום בעיר" ניתן למצוא בחנויות הספרים ובהוצאת מפה בטלפון: 1-800-360-636