ריטה : "רציתי לעשות אלבום בצבעי פסטל, אלבום בין ערביים"

לקראת צאת אלבומה החדש "רמזים", ריטה מדברת בגילוי לב על כל מה שעבר עליה בשנים האחרונות, ההתלבטות היצירתית, השינויים בחיים האישיים, וההתחדשות. וכמעט אף מילה על הכתבה המכוערת שפורסמה עליה בסוף השבוע ב"7 לילות".


הימים הסוערים של סוף השבוע הקודם - הכתבה המשמיצה, הדוחה והמרושעת שפורסמה עליה במוסף "7 לילות", ועוררה גלים בתקשורת ובציבור - לא מורגשת על ריטה, במפגש פנים אל פנים. היא מתרגשת, אבל מסיבה אחרת לגמרי. הצגתו של אלבומה החדש, "רמזים", לקבוצה של אנשי תקשורת. אנחנו מתכנסים ב"בית איש הענבים" האינטימי והפסטורלי ביפו העתיקה, להאזנה לאלבום ולשיחה עם הזמרת והיוצרת המקסימה והכובשת.

בשיחה פרטית לפני האירוע היא מגלה לי שלא פחות מ-160 אס.אם.אסים תומכים, מחזקים ומפרגנים הגיעו אליה במהלך סוף השבוע, אבל בפני הכתבים היא לא ממש ששה להרחיב בנושא, ובצדק. "אבל אי אפשר כמובן לעבור על זה לגמרי לסדר היום", היא אומרת. "אחד הדברים שהרשימו אותי זה שבוב מארלי, יומיים אחרי שנורה על ידי שני מתנקשים בבית שלו, הוא עלה והופיע בקונצרט שהמסר שלו היה אהבה, שלום ונגד אלימות. וכששאלו אותו למה הוא לא לקח לעצמו זמן כדי להחלים, הוא ענה שזה עולם שבו הרוע עובד שעות נוספות, וכל מי שרואה את עצמו חייל בצבא השלום, לא יכול להרשות לעצמו לנוח. בזה אני רוצה לסיים את הפרשה שהייתה. היא לא חשובה ולא רלוונטית בחיים שלנו ובעולם".
האלבום המדובר, שעומד לצאת ממש בקרוב, מציין פאזה חדשה בקריירה של האמנית. "בשנים האחרונות, במיוחד אחרי 'חמצן', הגעתי לאיזשהו מקום, איזה שלב בחיים שבו אתה רוצה לעשות קצת חשבון ביניים בחיים שלך. מה עשית, לאן הגעת ומה היית רוצה לעשות הלאה", היא אומרת. "זה בא עם הגיל, עם בגרות מסוימת, עם ראייה וניסיון, ואני חושבת שאני נמצאת במקום, אחרי שהלכתי דרך של קצת יותר מ-20 שנה, שאני יכולה להסתכל לאחור ולומר לעצמי, עשיתי כך וכך, מכרתי תקליטים, עשיתי שלאגרים וכו'".

חוזרת להיות קצת כמו ילדה

"היום, אני חושבת, אני נמצאת בתקופה של חיפוש, אחת היפות בחיי. ימים הכי מסקרנים. אני רוצה לסקרן בעיקר את עצמי, רוצה לחפש ולהתנסות בדברים שלא יצא לי להתנסות בהם. אני חושבת שאם אמן נתקע באיזשהו מקום ומפחד לאבד קהל או להשתנות, אז הוא הופך למשהו מאובן. והכי נורא והכי עצוב זה שהוא מפסיק לסקרן את עצמו. ואני חוזרת להיות קצת כמו ילדה. ללכת ולא לדעת, ולפעמים אפשר להיכשל בזה, אבל אני רוצה לנסות. אמנם נמכרו מיליון עותקים של כל האלבומים שלי, אבל עכשיו אני לא רוצה למצוא חן בבת אחת בעיני כולם. אני מנסה משהו שמי שיאהב אותו, אני הכי אשמח בעולם, ומי שלא, אני מייד עושה עוד פרויקט שבו אחפש דברים אחרים וחדשים. אני מקווה שעכשיו התהליכים האלה לא יקרו כל חמש שנים.

"אני רוצה לחזור לרגע ל'חמצן'. בראייה לאחור, כשאני מקשיבה לו כעת, יש בו בערבוביה אוסף של שירים טובים ולא טובים, שהוגשו בעיבודים מבולבלים. אחד הדברים הכי לא טובים שעשיתי ואחד הדברים המדהימים שקרו לי. שם למדתי שאי אפשר לשנות בלי לעשות כלום בשביל לשנות. אחר כך הבנתי שכדי לעבור תהליך אתה צריך, וזה אולי נשמע נורא, למות ולהיוולד מחדש. ולעבור את התהליך הזה לוקח זמן. זה אחד הדברים הכי יפים שלמדתי מ'חמצן'. גם מבחינת החיים האישיים שלי, למדתי ממנו הרבה דברים. לכן, אני רואה את 'חמצן', לא כמו מה שאנשים רואים את זה מבחוץ, כמשהו נוראי.
"אף אחד לא יכול לדעת מה יוצא החוצה ומה נכנס פנימה, ובחוץ יכולים למדוד כישלון והצלחה בצורה נורא שטחית. אבל אצל היפנים אין מילה כזאת כישלון, יש הזדמנות, ומשם למדתי הכי הרבה. זה הדבר הכי נפלא שקרה לי. אילולא זה לא הייתי עושה את 'שיקגו', ובוחרת את התפקיד שהיה לי קשה לעשות, כי הוא לא הטבעי והמתבקש עבורי, אלא הפוך ממה שהתאים לי מבחינת הטייפקאסטינג.

"אני רוצה לנסות, ולא להיות באודישנים. אני כבר 20 שנה אחרי וכבר לא צריכה כל הזמן למצוא חן בעיני כולם. אני רוצה ליהנות מחיפושים בזמן שנותר לי, ובמה שאני יכולה להביא ולאהוב. יש בי כזו תשוקה עצומה לכל מיני דברים. אני חושבת שהוורסטיליות היא בעוכרי, זה שאני יכולה לשיר אופרה ולשיר בפרסית ושאני יכולה לשחק. כל זה יכול לבלבל. עכשיו אני רוצה כל פעם להתמקד בצבע מסוים, לא לעשות אלבומים שיהיה בהם גם פרסית, גם עברית, גם שמח, גם מזרחי. אני רוצה לקחת צבע מסוים. ועכשיו אני רוצה צבע פסטל. בין ערביים.

"אני זוכרת שכל השיחות עם עברי (לידר, המפיק המוזיקלי של האלבום) וגדי גידור (המנהל האמנותי) היו על כן ללכת למקום שעוד לא הייתי שם, וזה סקרן אותי מאוד. אחרי ONE והיכלי התרבות והקיסריות, כבר נהיו לי מיתרי קול של שור. סקרן אותי איך אני חוזרת למשהו מאוד מאוד ראשוני. וזה לא היה קל, כי היו ויברציות שכבר חשבתי שהן חלק מהשירה שלי, שכל פעם שהייתי נכנסת לשיר זה נהייה דרמתי וחזק. ואנשים היו אומרים לי, תעשית את זה עוד פעם ועוד פעם. זה היה כאילו כמו לקחת אריה ולקשור לו את הרגליים, הידיים והראש, ולאט לאט להרגיע את הסערה הזו. לתת לאריה הזה להיות תינוק. הרגשתי שבאיזשהו מקום אני צריכה להרוג את הריטה הזו של היכלי התרבות והקיסריות.
"פתאום היה לי צורך בסוג של התכנסות, אולי בגלל מה שעברתי בשנים האחרונות, עם 'הליקון' ובחיים האישיים. אז יש לי צורך להתכנס, לא כדי להישאר ככה אלא כי אני שמחה לעשות זאת, כדי שאחר כך הדבר הזה יבוא מתוך עצמו, מחדש. אחד הניצחונות הראשונים שלי היו שישבתי בחדר של עברי ושרתי איזשהו שיר, ולא הייתה שם ויברציה אחת. בשבילי זה היה הישג מאוד גדול, כי אני שרה אופרה ואני שרה עם הפילהרמונית פה ושם, והכול כל כך כבר חדר לי, כך שבשבילי זה היה ממש הישג חדש. אבל זה לא אומר, ואני אומרת את זה גם לעצמי, שכל העשייה שלי תהייה עכשיו כזאת. אני רוצה לעשות עוד כל מיני סוגי תקליטים. אבל אני חייבת את זה לעצמי, את תקליט הבין ערביים הזה, את השקט הזה".

רמי גאון המוזיקה, הלחנים והרגש
האלבום "רמזים" מכיל 11 שירים, רובם ליריים, מלודיים ונוגעים. חמישה מהם הלחין רמי קלינשטיין: "היינו גדולים" (מילים רחל שביט), "האם היית" (מילים: נועה גולנדנסקי), "אחרי שאהב" (מילים: יהונתן גפן), "רמזים" (מילים: יהודה אור כשדים) ו"איך זה קורה" (מילים: ריטה). שני שירים כתב והלחין מפיק האלבום עברי לידר ("הפעם" ו"שקל שבעים"), עידן רייכל אחראי ללחן של "מחכה", למילותיה של ריטה, עילי בוטנר כתב (יחד עם אלי מורנו) והלחין את "סוף העונה", עודד ארביב כתב והלחין את "למד אותי לרקוד", מילות "גרה מול הים" הן של יוסי בנאי ואת הלחן סיפקה ענבל סמדר.

באלבום נוטלים חלק לא מעט שמות יוצרים לא ממש מוכרים. איך הגעת אליהם?
"את ענבל סמדר, עודד ארביב, רחלי שביט ונועה גולנדסקי הכיר לי גדי (גידור), כך שאני חבה לו הרבה מאוד. אני חושבת, למשל, ש'האם היית' זה טקסט שזמר או אמן יכול לחכות לו אולי עשר שנים, כזה טקסט מנצנץ. במשך שש-שבע שנים אני כבר מנסה לבחור את העניין הזה של הבחירה היומיומית, שאתה לא נשאר עם מישהו מתוך הרגל או מתוך הכרח, ולכן אתה בוחר בו יום-יום. יש לי מחברות שלמות של כתיבה, ופתאום הקטנה הזאת, בת 33, מביאה לי טקסט כזה, ואפילו כעסתי עליה שהיא 'גנבה' לי את הראשוניות. זה מדהים. אני מאוד גאה בטקסט הזה. וכמובן גם באנשים שהלחינו, רמי, עברי, עידן. זה כיף גדול לקבל כאלה חומרים".

רמי עדיין המלחין הדומיננטי באלבום.
"הוא תמיד יהיה היוצר הדומיננטי, כי בעיני הוא גאון המוזיקה והלחנים והרגש".

במבט לאחור, איך את רואה היום את ONE?
"זה אחד הדברים הכי מדהימים שהיו יכולים לקרות לי".

יכול להיות שזו פרידה מודעת שלך מהפאזה הקודמת?
"בהחלט לא מודעת. אנשים שראו כאלה דברים בלאס וגאס כל הזמן אמרו לי, רק את יכולה בארץ ולעשות דבר כזה, שיביא קהל ויצדיק את עצמו. ואני אמרתי, 'השתגעתם? איך אפשר לעשות כזה דבר במדינה כל כך קטנה?' אבל באמת, אחרי הדבר הזה, לא היה לי לאן ללכת. אני זוכרת שצביקה פיק בא יום אחד ואמר לי: 'את השתגעת? מה תעשי עכשיו?'".

אבל כבר במהלך התקופה ההיא התבשל האלבום החדש.
"רוני ארדיטי, המנהלת האישית של עברי, שהיא ממש יד ימיני בתקופה הזאת, אמרה לי, 'איזה מזל שהדבר הזה התבשל במיץ של עצמו, יותר משלוש שנים'. אם זה היה יוצא לפני ONE, זה לא היה עובר את כל התהליך הזה. לשיר 'רמזים', למשל, נעשתה השירה באחת הפגישות הראשונות שלי עם עברי, עילי וגדי. ישבנו על הספה, נתנו לי מיקרופון ואמרו לי תשירי לנו, לתוך האוזן. וזאת ההקלטה. אבל כדי שזה יקרה לאורך כל התקליט, זה הצריך המון עבודה שלי ואת כל הסבלנות שלהם".

לא הייתה מחשבה שנייה במהלך העבודה לגבי שירים מסוימים, לא לבצע אותם בגלל שהם עשויים להתפרש אחרת, לנוכח השינויים האישיים בחייך?
"אם להיות כנה, 'אם היית' נכתב לפני ארבע שנים, ובשבילי הוא חוגג את הפלא הזה של הזוגיות. איך זה קורה ששניים שונים כל כך, שבאים ממקומות רחוקים כל כך, ואיך זה נהייה פתאום לכזה אחד, שאתה לא יודע מהן השמחות שלך ומהן השמחות שלו, מה הייאוש שלך ומה שלו. זאת הייתה השירה האחרונה שעשיתי, כבר אחרי הפרדה, וכששמעתי את זה אמרתי, זה יצא עצוב, אבל זה לא שיר עצוב. הוא חוגג את הזוגיות. אז התעקשתי וחזרתי לשיר אותו שוב, עם הכוונה הראשונית שלו. למה שאני אוותר עליו? אני חושבת שזוגיות זה דבר נפלא".

איך ייראה המופע שבעקבות האלבום?
"אשיר רק חמישה שירים מהאלבום החדש. עברי, שבתור נער היה בא להופעות שלי, התעקש שאעשה גם שירים שלא עשיתי בהופעות. למשל את 'בגידה', שאף פעם באמת לא עשיתי על במה, או את 'אל תפחד' מהסרט 'שירת הסירנה'. הוא החזיר את 'לבכות' ועוד שירים שבחיים לא חשבתי שאבצע. ולמרות שחשבתי שאני הולכת לעשות מופע שקט וקטן, לא הצלחנו, כי זה אמנם מתחיל קטן ואקוסטי, אבל נהייה בסוף חגיגה, כי צריך להתייחס לכל השירים שעשיתי אי-פעם. בניגוד לעבר, אני לא מחכה הפעם בין הוצאת האלבום להופעות, כי לא הופעתי כבר ארבע שנים ואני ממש סובלת מזה. את ONE אני לא רואה כהופעה, זה היה סוג של אירוע".

איך בעצם התהווה החיבור הצפוף הזה עם עברי?
"המפגש הראשון בינינו היה בפסטיבל הפסנתר, שבו אירחתי אותו. אחר כך הוא עשה את 'בוא' (לסרט 'יוסי וג'אגר'). לאחר מכן אירחתי אותו בהרבה הופעות שלי והתפתח בינינו חיבור שהוליד גם את הקאבר ל'סינדרלה רוקפלה' (לסרט 'ללכת על המים'). אני חושבת שלעברי יש טעם מוזיקלי מדהים, מדויק כזה, והרגשתי שהוא כל כך אוהב אותי, והדהימה אותי האכפתיות שלו. הוא ממש חי ונושם את זה. הוא אמן מיוחד ומצוין בעיני, שכל עתידו עוד לפניו. הרגשתי מאו נוח איתו, בגלל האהבה הטוטאלית שלו אליי. אני חושבת שגם חיפשתי מישהו שיבוא ויגביל את הפיזור שלי. הוא הרגיע אותי לגבי כל מיני פחדים שהיו לי בדרך, למשל שאנשים עלולים לחשוב שאיבדתי את הקול. אני חושבת שזה חלק מהפחד שלך לא למצוא חן. אני רוצה בהמשך הדרך לא לחשוב שיווקית".