ראיון עם סופי מרסו – פסטיבל הסרטים חיפה 2007

בפסטיבל שהושקעו בו תקציבים נכבדים וטרם הוכיח את ההשקעה יש אורחת אחת שנוצצת ומפארת את בינלאומיותו :

היא צרפתייה, היא יפיפייה אמיתית, היא בת 41 ונראית בערך מחצית מגילה, יש לה שני ילדים משני בעלים שונים (בת 5 ובן 12) וכיום חולקת חיים משותפים עם השחקן, כריסטופר למברט ("איש הנצח"). היא סמל של הקולנוע הצרפתי, לאורך הקריירה שלה היא גם דגמנה, כתבה וביימה ועתה הגיעה לפסטיבל להציג את סרטה השני באורך מלא.
זוהי סופי מרסו !

בראיון כנה ומעניין שנערך עימה בחיפה, גיליתי אישה ישירה, חכמה ורצינית היודעת להשתמש בנתוניה הטבעיים על מנת למנף אמת פנימית ואנושיות טובה לסובבים אותה ולעולם.

מרסו נהנית להיות אזרחית העולם בזכות המקצוע שלה המחייב נסיעות רבות בהתאם ללוקיישנים הנבחרים המצטלמים לסרט או קמפיין פרסומי.

הקשר עם ישראל
בשנת 1986 צילמה סרט בישראל. מאז חזרה לארץ באינספור ביקורים פרטיים כי יש לה כאן הרבה חברים והיא נקשרה בצורה מיוחדת לישראל.

משחקנית לבמאית
"המעבר הזה נראה היה לי הכי טבעי. אני עובדת בתחום כבר 30 שנה, מכירה את כל האספקטים המרכיבים את התמונה השלמה, כותבת הרבה ולכן, המעבר היה מתבקש מבחינתי.
ההתעסקות הזו בלביים מספקת לי צורך שקיים אצלי" מוסיפה מרסו "זוהי דרכי שלי לבטא דברים דרך ראות עיניי. זוהי הדרך שלי להשאיר טביעת אצבע רגשית. לפעמים אני חושבת עד כמה חבל שמראות יומיומיים נעלמים לנו כי הם לא מתועדים".
על השילוב בין המשחק לבימוי אמרה כי "זה לא היה קל עבורי גם לשחק וגם לביים וההחלטה לשחק את הדמות נראתה לי נכונה כי אני חושבת שהתאמתי מאוד לתפקיד".
נקודה מעניינת עלתה כאשר התייחסה לעבודתה כשחקנית בתור היבט נוסף שדרבן אותה לביים כאשר הודתה כי "פעמים רבות לא יכולתי לסבול במאים אשר העמידו אותי כשחקנית לפתור בעיות שלהם כמו התסריט. עובדה זו קוממה אותי מאוד בכל פעם שקרתה וסיפקה לי זרז נוסף להגיע לצד השני של המצלמה".

מה למדת שחשוב בעינייך בעבודת הבימאי מול השחקן ?
"שחקן הוא כמו ילד. רגיש ופגיע. על כן, אם מתנהגים אליו בצורה טובה, מתחברים אליו נכון, מצליחים לפתוח אותו ולהפיק מנפש השחקן מה שצריך בשביל הדמות. יש לעשות את זה בצורה מאוד עדינה כי ברגעים כאלו השחקן הוא מאוד חשוף ומוכן לתת לך משהו מעצמו אם רק תדע איך להוציא את המחצבים הטבעיים הללו".

על הסרט הנוכחי, "הנעלמת מדוביל", והעבודה עם בן זוגה
מרסו כתבה את הפיצ'ר השני שלה במשך 3 שנים. במהלך זמן זה, היא לא חשבה על שחקנים, אלא, על הדמויות. כאשר החלה לכתוב את הסרט, לא ידעה בדיוק לאיזה כיוון או ז'אנר הוא ילך ואט, אט הוא פשוט קרם עור וגידים, הצטרפו 3 כותבים נוספים וכך הסרט קיבל חיים משלו.
בהתייחס לבחירת בן הזוג לסרט טענה שכאשר ראתה תמונות של כריסטוף למברט, היא הבינה שהוא מתאים לתפקיד. כריסטוף מצידו, העיד כי "העבודה על הסרט לא היוותה עבורי מאמץ כי אם נראתה לי טבעית. מאוד התחברתי לדמות, נכנסתי לנעליה בקלות. רוב הסרטים שעשיתי הם מז'אנר הפעולה וכאן הייתה לי הזדמנות להוציא מעצמי משהו אחר – תהליך ממנו מאוד נהניתי והרבה מאוד בזכות סופי שתפקדה היטב כבמאית. קרה בסרט משהו שהוא מאוד מהותי בעבודה בין במאי לשחקן והוא הקשר האנושי".
מן הראוי לציין שבעת צילומי הסרט, השניים עוד לא היו זוג בחייהם הפרטיים.

האם את מחפשת משהו ספציפי או משותף לדמויות בסרטים שאת משחקת בהם ?
"לי חשובה מאוד האמת הפנימית, הכנות של היוצר ואיך היא יוצאת החוצה. אני מחפשת את הקו והמסלול שנותן לסרט את הקצב שלו. חשוב לי מאוד החיבור לדמות שאני מגלמת ולנושא הכללי של הסרט".

מה לגביי ה'פאם פאטאל' שאת מגלמת בסרטך החדש ?
" העולם שלנו מוקף בסמלים. לא הלכתי בעקבות רצון לדבוק במאפייני דמות כזו או אחרת, אלא, שיחקתי ועיצבתי אותה בהתאם למה שהרגשתי שישקף נכון את המסר שלה..."

הסרט הזה הוא אני !
מרסו גורסת שסרטה השני הוא מאוד אישי. "אנו חיים בעולם של תמונות שלפעמים הוא מעייף. אני, בדיוק כמו הדמות בסרט, רואה תמונות שלי בכל מקום וזה כבר נמאס... הרי זה מה שקורה כאשר הופכים למפורסמים.
אני התחלתי את קריירת המשחק שלי בגיל מאוד צעיר בהיותי כבת 12 ואז הזהות שלך ובנייתה נעלמים לתוך הדרישות והתובענות של הסוכנים, המפיקים וכל מי שקובע מה אתה אמור לשדר החוצה על מנת שלא יפגום בתדמית שהדמות ששיחקת יצרה. באיזשהו מקום אתה מאבד את הרצונות הפרטיים שלך וזה מעיק."

סופי מרסו על סרט פתיחת הפסטיבל של עמוס גיתאי, "התנתקות"
"לצערי הרב, הסרט פשוט לא הצליח לגעת בי. משהו שם לא עבד ואני חושבת שהבמאי פספס את הנושא. בזמן הצפייה ישבתי וחשבתי לעצמי איך הייתי מגלמת את דמותה של בינוש. כאלו דברים קורים לי רק כאשר משהו אינו עובד בסרט שאני צופה בו, אחרת, אני נשאבת לתוך הסרט מבלי לחשוב על מקצה שיפורים... היחידה שהצליחה לגעת בי במשחק שלה הייתה הבחורה הצעירה (דנה איבגי) אשר הוציאה משהו מעצמה."

מה דעתך על ביקורות ?
"מבקרים יכולים מאוד להשפיע על במאי. הם יכולים להקפיץ אותו מעלה או להרוס את עולמו. ביקורות והתייחסויות לסרט יכולים לגרום בדיעבד לבמאי לפקפק ביצירה שלו וזה מאוד מסוכן. אני משתדלת פחות להתייחס לכל מילה שנכתבת ומתמקדת בקהל שבא לראות את הסרטים שלי. אם כמה עשרות אלפים מגיעים לקנות כרטיס ולצפות בסרט, זה מדהים מבחינתי. זהו ההישג האמיתי. דבר נוסף שאני חושבת שהוא יתרון שאף מבקר לא יגזול ממני או מבמאי אחר היא העובדה שברגע שסרט קיים, הוא מטייל בעולם, מגיע לעוד קהלים ואם הוא לא מציג מספיק בקולנוע, תמיד יש את הטלויזיה..."

לסיכום אספר שמעבר ליופי הטבעי והחזק שאי אפשר להתעלם ממנו כאשר נמצאים בנוכחותה, התרשמתי לטובה מהאישה המפוכחת הזו כפי שלא התרשמתי מיוצר זה זמן רב. ראיינתי במהלך שנותיי כעיתונאית הרבה מאוד דמויות מפתח בתעשיית הקולנוע העולמית והמקומית וגב' מרסו הייתה עבורי הפתעה טובה ומעודדת. הישירות, דרך המחשבה, נסיונה הרב המוצא את ביטויו ביצירה שלה עכשיו והפתיחות שלה מעוררים הערכה אמיתית . כן ירבו כמותה.