ראיון עם סוזן באייר, במאית "אחרי החתונה"

סוזן באייר, הבמאית הדנית בת ה – 47 אשר עשתה עד כה 9 פיצ'רים וזכתה לכבוד מקצועי מרשים על עבודותיה מדברת על יצירתה, הקשר היהודי, משמעות המשפחה עבורה ומוכיחה לכל מהי תובנה קולנועית בריאה.


האם ועד כמה את מעורבת בתסריט ?
אני מעורבת למדיי. התסריטאי, אנדרס תומס ינסן ואני פיתחנו את הסיפור ביחד ואז הוא החל לכתוב. התחלנו מרעיון פשטו, חשבנו לעשות קומדיה ולבסוף יצאה דרמה.

מה היה הטריגר שלך לפנות לעיסוק בקולנוע ?
ראשית התחלתי ללמוד עיצוב וארכיטקטורה ואפילו הספקתי מעט לעצב. משם הגעתי לכל הנושא של עיצוב אומנותי , אחר כך התחלתי לקרוא תסריטים וכך נסחפתי בצורה סופית לתוך עולם הקולנוע. בפועל, ניגשתי ל – British Film School כמעצבת אומנותית ותהיתי אולי מתאים לי לביים. אמרו לי בביה"ס שכדאי לי להקדיש לכך מחשבה יתרה לפני שהיא פונה אליהם סופית. חזרתי לדנמרק , ניגשתי לבי"ס לקולנוע, התקבלתי והשאר הסטוריה.

רבים מסרטייך עוסקים במערכות יחסים, בכלל ובמשפחה בפרט. מאיפה זה בא ? איזו אמירה אישית את מנסה להעביר ?
אני קרובה מאוד למשפחתי ומעניקה לה משקל גדול מאוד בחיי. כאן מגיע גם הקשר היהודי שלי וחוזק הקשר המשפחתי שבא לידי ביטוי במשפחות יהודיות. זה נראה לי נושא חשוב לדבר עליו. כל מערכת הציפיות ממשפחה, אופן החיים ומה עלינו ללמוד, לקבל ולאמץ.

האם את חושבת שקיים שוני באופן שהתא המשפחתי נראה כיום בדנמרק ?
בסקנדינביה בכלל יש הבדל. אנחנו יותר ליברלים. זה עובד טוב יותר במשפחות מעורבות ויש יותר קבלה גם כאשר הילדים הם לא שלך. אני מרגישה שיש קבלה גדולה יותר לאמיתיות של המציאות. לטעמי, קשה יותר לנשים למצוא גישה שעובדת בחברות יותר שמרניות, זה יותר פרגמטי.

הסרט שזיכה אותה בהכרה בינלאומית היה ""אהבות פתוחות" שיצא בשנת 2002, מכר יותר מחצי מליון כרטיסים וזכה בשבחים רבים ובשלושה פרסי איגוד המבקרים הדני, אחד מהם על הסרט הטוב ביותר. שיתוף הפעולה בינה לבין התסריטאי אנדרס תומאס ינסן, ב"אהבות פתוחות" הוליד בשנת 2004 הצלחה נוספת עם סרטם "BROTHERS" שהשתתף בין היתר בפסטיבל סאנדאנס, פסטיבל טורונטו, פסטיבל סאן סבסטיאן, ופסטיבל הסרטים בלונדון. והיה מועמד בשש קטגוריות באוסקר האירופאי.

האם את מרגישה את החשיפה הבינלאומית ההולכת ומתגברת לקולנוע הדני ?
ללא ספק. הביטחון של הקהל הדני חוזר לקולנוע ומבפנים זה יוצא החוצה וניכר.

האם את רואה עצמך כפמיניסטית ?
איני חושבת שאני יכולה לענות לך בבירור. מדאיגה אותי העובדה שמקומן של נשים מסוימות בעולם ובחברה הוא נחות, למשל במדינות מסוימות ביבשות אפריקה ואסיה. בסקנדינביה זה די מאוזן ועל כן שם לא אחשב לפמיניסטית.
בגדול, נשים וגברים הם שונים וצריך ללמוד למצוא את האיזון ולקבל את זה.

היכן הייתה נק' החיבור החזקה ביותר שלך לתסריט ?
הין לי הרבה נקודות חיבור. אני יותר מחוברת לנקודות או לסצינות מסוימות שהן מאוד חזקות בעיניי ומדברות בעד עצמן, כמו למשל הסצינה שהבת מגיעה לבית המלון בפעם הראשונה לבקר את אביה והם פותחים בקבוק של מים מינרלים.

מה לגביי תהליך הליהוק ?
עבורי זוהי ההחלטה הכי חשובה בעשיית הסרט.
אתה רוצה תכונות מסוימות בשחקן שדרושות בדמות. יחד עם זאת, איני רוצה מישהו שיהיה בדיוק כמו הדמויות כי כך אפשר לפתח ותו ולהפוך את העבודה למאתגרת יותר. אני מרגישה שחייב להיות פער קטן – מה שהופך את הכל ליותר מעניין וה"דבש" שאוציא מהשחקן יהיה מרתק.

כמה זמן ערכו הצילומים בהודו ?
רק ארבעה ימים. היה שם מאוד מעניין ובעיניי עברנו שם חוויה פנטסטית. אני, ללא ספק, מתכוונת לחזור.

האם את מרגישה שרצית להעביר כאן מסר חברתי , אנטי קפיטליסטי ?
המסר הוא למעשה יותר חברתי. לא להיות כזה שיפוטי, "לתייק" אנשים, להיות יותר סלחן ולקבל את הלא צפוי שהחיים מעניקים לך.

אילו במאים מהווים עבורך מקור השראה ?
הסרטים האמריקאים של שנות ה – 70 כאשר היה מעבר מעניין מסרטים אידיאליים לכאלו מציאותיים יותר.

האם יש הרבה בימאיות בדנמרק ?
יש כמה והמעטות הללו מאוד מצליחות. ביניהן בולטות : לוני שפי, אנידה קואלסון, הניל פושר ועוד.

האם סגנון הצילום הנחשב כיום לעכשווי ונפוץ הוחלט על ידך מלכתחילה או שפשוט זרמת עם הצלם ?
הייתה החלטה מראש. אני אוהבת את צורת הצילום הזו משום שהיא מאפשרת יותר חירות לשחקנים.

מהו הפרויקט הבא שלך ?
סיימתי עכשיו סרט הוליוודי עם האלי ברי, דיוויד דוכובני ובניסטיו דל טורו בשם Things We Lost in the Fire ונמצאת כבר בשלבי הכנה לפרויקט הבא.

עד כמה ביקורייך בארץ היוו או מהווים השראה קולנועית ?
עד כדי כך שאני עובדת על תסריט שמעורבים בו סיפורים מישראל.


הראיון עם הבמאית נערך במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.