האופרה "עגנון עד לוין", בכורה עולמית ישראלית מקורית

שתי אופרות תועלנה בערב אחד, בבימויו של עידו ריקלין ובניצוחו של איתן שמייסר: "האדונית והרוכל" ו"שיץ", באופרה הישראלית, 10-3 ביולי.

בשנת ה-30 החגיגית שלה, מעלה האופרה הישראלית בכורה עולמית ל"עגנון עד לוין", שתי הפקות ישראליות חדשות מקוריות על במה אחת: "האדונית והרוכל" - מאת חיים פרמונט, על פי סיפורו של ש"י עגנון וליברית מאת צרויה להב ו"שיץ" - מאת יוני רכטר, על פי מחזהו של חנוך לוין, בעריכת מולי מלצר.

האופרות יבוצעו על ידי סולני האופרה הישראלית, בבימויו של עידו ריקלין ובניצוחו של איתן שמייסר.

מיום הקמתה שמה לה האופרה הישראלית כמטרה לשים דגש על טיפוח אמנים ישראלים, סולנים ישראלים והזמנה וביצוע יצירות ישראליות מקוריות. הפקה זו מצטרפת לאופרות ישראליות נוספות שהופקו לאורך שנותיה של האופרה הישראלית: "יוסף" (יוסף טל/ישראל אלירז), "הבן יקיר לי" (חיים פרמונט/תלמה אלייגון), "המסע לפוליפוניה" מאת ריצ'רד פרבר, "אלפא ואומגה" (גיל שוחט/דורי מנור ואנה הרמן), "מסע אל תום האלף" (יוסף ברדנשווילי וא.ב. יהושע) ו"הילד חולם" (גיל שוחט וחנוך לוין).

האופרה הישראלית מקדישה את הבכורה העולמית של שתי האופרות החדשות לזכרו של גארי ברתיני ז"ל, שהלך לעולמו לפני 10 שנים, והקדיש זמן, מרץ ועשייה רבים לקידום היצירה המוסיקלית הישראלית בכלל והאופראית בפרט. ברתיני, היה המנהל המוסיקלי של האופרה הישראלית, ניצח על הבכורות העולמיות של "יוסף" ושל "אלפא ואומגה" והיה מעורב בעבודה על "מסע אל תום האלף", עד לפטירתו.

חנה מוניץ, מנכ"ל האופרה הישראלית: "אין דבר מרגש יותר מלהיות חלק מלידתה של יצירה חדשה ישראלית ומקורית בשפה העברית. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשתי יצירות ספרותיות אדירות, של סופר ומחזאי, שהם נכסי צאן ברזל בספרות העברית. זו גאווה גדולה לאופרה הישראלית ולתרבות בישראל".

"האדונית והרוכל":

"האדונית והרוכל" הינו סיפור קצר מאת ש"י עגנון. הסיפור מכיל רבדים רבים העוסקים בהתבוללות, ביחסי אהבה ואינטימיות שבין גבר לאישה, בפסיכולוגיה ובמאגיה. הוא נחשב ליצירת מופת, בין היתר בגלל המבנה הייחודי שלו. הסיפור ראה אור לראשונה בשנת 1943 בקובץ "בסער" שבעריכת יעקב פיכמן, בהוצאת אגודת הסופרים העברים, שנועד למתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת הוצאתם לאור של כל כתבי עגנון, נכלל הסיפור בספר "סמוך ונראה", שיצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 1950.

יש הרואים במערכת היחסים בסיפור, אנלוגיה למערכת היחסים בין היהודים והגויים בגולה. עגנון טען שהמערכת בין יהודי הגולה לבין הגויים זהה לזו שבסיפור. היהודים תלויים בטוב הלב השקרי של הגויים, הם הולכים אחריהם ועוזרים להם בתמורה למקום לינה ולאוכל, מבלי לראות את פניהם האמיתיות.

זהו סיפור על יהודי (יוסף) שהגיע לבית בשדה יער, והציע לאדונית הבית (הילני) את סחורתו. לאחר שקנתה ממנו סכין הלך לדרכו ואז חזר כיוון שאיבד את דרכו. הוא הפציר בה שתניח לו להישאר בביתה באותו לילה. למחרת, כשעמד לעזוב, הציעה לו האדונית שיתקן את גג ביתה. מאז נשאר בביתה.

האדונית טיפלה בו ודאגה לכל מחסורו, והוא התחבר לאנשי המקום. היה אוכל ושותה בביתה, אולם מעולם לא ראה אותה אוכלת ושותה. כשהחל לחקור אותה בנושא, התחמקה מתשובה. הוא גילה כי היו לה בעלים רבים. לאחר ששאלה אותו האדונית אם הוא מאמין באלוהים, הציעה לו שיתפלל כדי שלא יהיה סופו כסופם של בעליה. לילה אחד, לאחר שהלך לישון, עלה בדעתו לקרוא "קריאת שמע". מאחר שבחדר היה פסל נוצרי, יצא לקרוא את "שמע" בחוץ. כשחזר ראה שכלי מיטתו מלאים חורים, והילני מושלכת פצועה על הקרקע וסכין בידה.

הוא השכיב את הילני על המיטה וכשהרכין ראשו כדי לשמוע את דבריה, נעצה את שיניה בגרונו, אולם דחפה אותו ממנה בקוראה שדמו לא דם אלא מי קרח. למרות שניסתה לרצוח אותו, הרוכל טיפל באדונית. ניסיונותיו להאכיל אותה כשלו, משום שהייתה רגילה לאכול רק את בשר בעליה. ביום החמישי לפציעתה מתה. הרוכל נטל את סחורתו והמשיך בנדודיו.

חיים פרמונט, מלחין "האדונית והרוכל": "רבות נכתב על סיפור קצר זה של עגנון. השפע האין סופי של המשמעויות, הסמלים, הדימויים וההקשרים, יחד עם ה"גותיקה" של היצרים האפלים, האכזריות, המיניות, האלימות, הדתיות (היהודית והנוצרית), עושים את "האדונית והרוכל" ליצירה מרתקת, מזעזעת בעצמתה ובמתח הקיים בה ובאפשרויות הדרמטיות-בימתיות, שלכאורה טמונות בה.

לשמחתי, ניאותה האופרה הישראלית להפיק את "האדונית והרוכל" - הכתובה לשני זמרים בלבד, ולתזמורת. לאתגר העצום של עיבוד יצירתו של עגנון לליברית אופראית, יש לא מעט מעזות המצח להתיימר לתת ביטוי ליצירת הענק של ש"י עגנון, אלא שזהו טבעם של היוצרים.. ועם הקהל ההבנה והסליחה".

"שיץ":

המחזה "שיץ" מאת חנוך לוין, נכתב ב-1974 ועלה לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1975- שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים בבימויו של לוין.

ב"שיץ" מככבת משפחת שיץ, כעין מראה לחברה בישראל: פפכץ וצשה שיץ חולמים במשך שנים על היום בו שפרכצי בתם תמצא כבר חתן. צ'רכס, שהיה קצין בצבא, מופיע כנסיך חלומות, ובוחר בשפרכצי להיות לו לאישה. שפרכצי רוצה טבעת וילד, צ'רכס רוצה כסף, הרבה כסף, ובין החלומות של שניהם לבין המציאות מפריד רק דבר אחד -‏ פפכץ, האבא.

"עניין עדין כמו אי-היותו של אב צריך לדעת לסדר בזהירות", אומר צ'רכס לשפרכצי. הזוג הצעיר רוקם את התוכנית ומנסה להוציאה לפועל, ואפילו מצליח לרתום את צשה, האמא, לחלום החיים החדשים. אלא שלגורל יש תוכניות קצת אחרות.

יוני רכטר, מלחין "שיץ": "לפני זמן מה פנו אליי מהאופרה הישראלית בבקשה להלחין אופרה. מיותר לציין שמאד שמחתי על הפנייה, מבחינתי התמודדות עם צורה מוסיקלית זו היא אתגר משמעותי ביותר. שני תנאים הציבה האופרה, הראשון - שהטקסט יהיה של כותב ישראלי והשני - שאורך האופרה יהיה כשעה. חיפשתי זמן רב טקסט שגם יהיה לו את הסיפור המתאים וגם שיהיה עם פוטנציאל לביטוי מוסיקלי.

במחזהו של חנוך לוין "שיץ" (1974) מצאתי את מה שחיפשתי. המחזה במקורו מוגדר כמחזה מוסיקלי ויש בו גם דרמה וגם כמה מאפיינים בולטים בחברה הישראלית במשך שנים רבות, כמו: מאבק הדורות, מאבק המינים וגם האזרח מול המדינה ונושא המוות והזיכרון. מולי מלצר שערך עם חנוך לוין את ספריו האחרונים, עבד איתי על התאמת המחזה לליברית".

עידו ריקלין, על תהליך העבודה ותפישתו הבימתית: "שתי היצירות מתארות חברות שהן, לכאורה, שונות לחלוטין: 100 שנה מפרידות בין היער האירופי המושלג של ״האדונית והרוכל״ לבין ישראל של ״שיץ״, שכולה ״עבודות עפר״. אבל כשמחברים ביניהן, נוצר סיפור של עם מסוים, שהיה עד תקופה מסוימת עם נטרף ועם נרדף, התגלגל לפינה קטנה של העולם, ובניסיון להמציא את עצמו מחדש, הפך לדעתי לעם רודף וטורף. ביצירה הראשונה היהודי הוא נודד, רוכל, קורבן של האדונית. ביצירה השנייה הוא הופך לאדון הארץ.

שתי יצירות הספרות, שמהן צמחו שתי האופרות, הן מז׳אנרים שונים. יש פה פרוזה קצרה, חסכונית, שהדיאלוג בה הורחב לדרמה, לעומת דרמה באורך מלא, שצומצמה לכדי ליברית. גם מבחינה מוסיקלית יש פה הבדלים גדולים. החיבור לערב אחד מחייב שפה בימתית, שתיצור הקשרים ויזואליים, משחקיים ותנועתיים, ותבהיר לקהל, שמדובר בשני קטבים של עולם אחד. הרעב הנורא של האדונית, שאין להשביעו, הוא גם הרעב הנורא של בני משפחת שיץ - לכסף, למזון, לכוח. הם טורפים, מפני שהם מאמינים שאם לא יטרפו - ייטרפו.

הבמה של האופרה יוצרת עולם משתנה ומתפתח. בהתחלה זה היער שהרוכל הולך בו לאיבוד, יער של צלבים וגרדומים, עולם שיש בו איכויות פנטסטיות, אולי גותיות, אבל הוא עולם אכזרי של טורף ונטרף, קורבן ומקרבן. כשהעולם הזה נחרב, באים השורדים לעולם חדש, שהפנטסטי והמיתולוגי הופשטו ממנו. אבל במקום ליצור עולם חדש, נוצר הדהוד של העולם הקודם. ושוב הבריון, בעל הכוח, הוא גם בעל היכולת והסמכות".

'עגנון עד לוין'

מנצח: איתן שמייסר
במאי: עידו ריקלין

מעצב תפאורה: אלכסנדר ליסיאנסקי
מעצב תלבושות: אורן דר
מעצב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

* "האדונית והרוכל"
אופרה מאת חיים פרמונט, לפי סיפור של ש"י עגנון
ליברית מאת צרויה להב

האדונית: עידית זמיר
הרוכל: גיא מנהיים

* "שיץ" - אופרה מאת יוני רכטר
לפי מחזה מאת חנוך לוין
ליברית מאת חנוך לוין בעריכת מולי מלצר

פפכץ: נח בריגר
צשה: אירה ברטמן
שפרכצי: יעל לויטה
צ'רכס: עודד רייך

תאריכים: 10-3 ביולי 2015, שעה לפני כל מופע תתקיים הרצאה מקדימה

לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים בטלפון: 03-6927777

(*צילומים: אילן בשור, מירי שמיר, פסי גירש, אריאל בשור)