האימא תרזה – סמל הנתינה והחמלה ( 1910 – 1997)

הנזירה ממוצא אלבני – יוגוסלבי שרכשה לה תהילת עולם בזכות פעילותה המיסיונרית עבור הנזקקים בהודו ולימים הקימה רשת של בתי מחסה ביוזמתה בכל רחבי העולם, זכתה בחייה להכרה מהאפיפיור ובפרס נובל על פועלה.



מה הייתן אומרות על אדם הנוהג לחיות על פי האמונה כי "מי שנותנת מתוך שמחה, נותנת הכי הרבה" ?
או שאם אתה שופט אנשים, אין לך זמן לאהוב אותם?!
אלו היו מהעקרונות המנחים לפיהם היא חיה את חייה בידיעה שהייעוד שלה הוא להעניק לנזקקי העולם את האהבה והחמלה לה הם זקוקים.

האישה אותה אנו מכירים כ"אמא תרזה" נולדה כאגנס ג'ונקסה בויאג'ו בשנת 1910 באזור מקדוניה שהייתה בשטח האימפריה העות'מאנית.
היתה לה ילדות מאושרת לאבא ניקולה, סוחר ומתורגמן ולאימא דרנאפילה - עקרת בית מסורה. בני משפחתה היו נוצרים קתולים מאלבניה אשר נהגו לפקוד את הכנסייה מידי יום ראשון. לאגנס היו אחת ואחות גדולים ממנה.

כאשר הייתה אגנס בת 8 נפטר אביה בנסיבות מצערות ובנוסף, לוותה האבידה בנפילת המשפחה מנכסיה אודות לשותף עסקי חמדן שדאג להשאירם כמעט ללא כל.
יחד עם זאת, בהיותה אימה של אגנס איישה אצילית וחזקה בהתנהגותה, היא המשיכה לדאוג לשלושת ילדיה, למלות את צרכיהם ולהעניק להם את החינוך הטוב ביותר במנזרים.

בגיל 12 החלה אגנס בפעילות התנדבות, משום שהיא ידעה כבר אז שתקדיש את חייה לפעילות למען עניים מרודים כאשר פעמיה נטו להודו.
היא גדלה להיות נערה יפה ומוכשרת, תלמידה טובה שכל חבריה ניסו להשכיל ממנה וניכרו בה כבר אז כושר הביטוי שלה, כישרון הכתיבה והיכולת המדהימה לתקשר עם אנשים מכל מעמד וקבוצה.
בהיותה בת 18 עזבה את אימה, משפחתה (וזו הייתה הפעם האחרונה בה ראתה את אימה) ועירה והצטרפה ל"אחיות של לורטו ", קהילה נזירות מאירלנד שנשלחו בשליחות מיסיונרית להודו. היא שהתה במנזר באירלנד משך כמה חודשים ובשנת 1929 יצאה להודו.
ב- 6 לינואר הגיעה האחות אגנס לכלכותה בהודו. תחילה עבדה כאחות מתמחה ושם נדרה את נדרה הראשון ובחרה בשם חדש "מריה תרזה".
הנדר השני היה לחיות בצניעות כפי שחיים העניים שבאנשים על מנת להרגיש הכי קרובה אליהם. מדיניות זו הונחלה גם לכל הצוותים שעבדו איתה מאז.

בין השנים 1930 – 1948 לימדה אמא תרזה גיאוגרפיה ואת עיקרי הנצרות בבית ספר לא רשמי בכלכותה. זה קיבל הכרה בשנת 1944 לאחר 14 שנות פעילות .

מכריה טוענים כי ה – 10 לספטמבר, 1946 היווה עבורה את נקודת המפנה בחייה. הם טוענים מסיפוריה כי זהו היום בו חוותה התגלות שמיימית במהלכה קיבלה מסר מלמעלה שעליה להפוך למיסיונרית מושיעה שתפיץ את החמלה והעזרה רחוק ככל האפשר. בשל מקרה זו, מציון בתאריך זה בכל רחבי העולם "יום ההשראה" (‘Inspiration Day’) בקרב מאמיניה .

בשנת 1948 קיבלה אמא תרזה היתר מהאפיפיור לעזוב את קהילתה ולחיות כנזירה עצמאית.
היא עזבה את בית ספר, ולאחר קורס רפואה קצר, חזרה לכלכותה וייסדה בית ספר מאולתר שהתקיים תחת כיפת השמים - בו למדו ילדים מחוסרי בית ועניים מאוד.
הכנסייה והרשויות המקומיות סייעו לה כלכלית ובשנת 1949, יחד עם חברותיה הנזירות וחלק מתלמידיה, הם חיפשו גברים נשים וילדים שהיו עניים מרודים, נדחו מבתי חולים ומאכסניות ודרו ברחוב.
אמא תרזה - יחד עם חבריה - שכרו חדרים וצוותים רפואיים והעניקו לעניים מרודים אלו טיפול רפואי וקורת גג.
אמא תרזה תמיד דגלה באמירה כי "הבית הוא היכן שנמצאת האימא" וצוטטה אומרת כי היא מצאה את הפרדוקס ש"אם אני אוהבת עד שזה כואב, אז אין כאב, אלא רק עוד אהבה" – כך הייתה מסבירה לנזירות והנזירים שעבדו עימה את כוח הרצון ועמודי התווך של פעילותה.

באוקטובר 1950, קיבלה אגנס שהפכה למריה תרזה ובפי המקומיים, זכתה לכינוי, "אמא תרזה", אישור מהוותיקן להקים מסדר משלה שיטפל בעוני ויתמוך בחלשים. כך הוקם "מסדר המיסיונרים של הצדקה".
תפקידו של המסדר היה: לדאוג לרעבים, העירומים, מחוסרי הבית, בעלי המום, העיוורים, המצורעים, לדאוג לכל האנשים המרגישים לא רצויים, המורחקים על ידי החברה ומבודדים ממנה.
עם הקמתו, היו חברים במסדר כ-12 נזירות ונזירים והוא פעל רק בכלכותה. בסיוע של פקידי הממשל ההודים, הפכה אמא תרזה מקדש הינדו נטוש ל"בית העזובים" ששימש כבית חולים וכאכסניית חינם.
לאחר זמן מה, פתחה אמא תרזה אכסניה נוספת בשם "טוהר לב" שפעלה כבית מצורעים ובית יתומים. מאז הקפידה גם על לבוש אחיד לעצמה ולנזירות שעבדו עימה: אותה גלימה לבנה עם פסים כחולים אשר סימלו עבורה טוהר.

בראיון שהעניקה באותם השנים, אמרה: "נשאלתי פעם מדוע איני משתתפת בהפגנות נגד מלחמה. עניתי שלעולם לא אשתתף בהפגנה כזו, אך ברגע שתהיה לכם הפגנה בעד שלום, אבוא!"

פעילויותיה של אמא תרזה התפרסמו בעולם והיא זכתה לסיוע גדול ולתרומות גדולות שהגיעו מרחבי העולם .

בשנת 1965, אישר האפיפיור לאמא תרזה להרחיב את פעילות המסדר לארצות אחרות.

פעילות המסדר החלה לגדול במהירות רבה, ובזכותה נפתחו בתי סיוע לחלשים ולנדכאים ברחבי העולם.

אימא תרזה התפרסמה ונעשתה מוכרת גם בזכות ספריה הרבים הדנים בנצרות, ברוחניות ובתפילות, שחלקם נכתבו יחד עם ידידה האח רוז'ה.

בשנת 1979 הוענק לאמא תרזה פרס נובל לשלום על מפעל חייה.

בשנת 1980 הוענק לה פרס, "בראט רטנה", הפרס האזרחי הגבוה ביותר בהודו.

בשנת 1996 פעלו מעל 517 בתי סיוע ביותר מ- 100 מדינות שסייעו ללמעלה ממיליון בני אדם. המסדר נותן סיוע בעיקר לפליטים, לעיוורים, למוגבלים, לזקנים לאלכוהוליסטים ולאנשים שנפגעו מאסונות טבע. חברים בו כ- 40.000 נזירים ונזירות. אמא תרזה הפכה לאישיות מפורסמת בהודו ובכל העולם.

היא קיבלה אזרחות כבוד בארצות הברית בשנת 1996 והוכרזה כקדושה נוצריה על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2003.

היא נפטרה במרץ 1997 בהיותה בת 87.