אז ט"ו באב הגיע

יום האהבה


מה זה אומר?

אחרי וולנטיין, יום השנה, ימי הולדת ועוד מיני אירועים לאוהבים (וכן, מה לעשות, יומהולדת עם בן זוג זה אחרת) מגיע עוד יום לאוהבים לחגוג את אהבתם. זה הורג אותי!



זה כמו הפרסים למלכות היופי, הסכומים המטורפים שמשלמים לדוגמניות. כאילו לא מספיק כמה בירך אותם הטבע. מגיע להן יותר.

אז לא מספיק שלאוהבים יש אהבה, הם גם צריכים לחגוג לי אותה מול הפנים. בכל בר ובית קפה. בכל מסעדה עם תפריט מיוחד. לעזאזל, אני לא יכולה לצאת מהבית. בכל מקום זוגות ואוהבים מחליפים מתנות, מבטים, נשיקות כאילו במיוחד בשבילי.
עכשיו תגידו שאני מקנאה. ואני אגיד לכם שברור שאני מקנאה. כי איכשהו, גם כשהייתה לי זוגיות, תמיד היא הייתה עם בנאדם שליום האהבה אין כל משמעות עבורו. שזה רק עוד יום ובכלל, "אנחנו אוהבים כל השנה, יום האהבה הוא בשביל כאלה שזה היום היחיד בו הם מרגישים צורך לחגוג".

ואולי זה גם נכון.

אבל אחרי כל כך הרבה שנים לבד ביום האהבה, גם לי בא לחגוג ולו בשביל להוציא את העיניים לאחרים, כמו שמוציאים אותן לי.
בינינו, אני יודעת שזה שטויות. אני רוצה יום האהבה כל השנה. רוצה מכתבים רומנטיים, פרחים ומתנות, רוצה שיעשו לי אמבטיה עם קצף או השד יודע מה אנשים עושים ביום אהבה. אני רוצה אהבה. עזבו כל השנה. עזבו מתנות.
וכמה שהחברות הרווקות שלי ינסו לשכנע אותי לחגוג איתן, כי הכי חשוב שיש אנשים שאוהבים אותך ולא משנה אם אין אחד מיוחד, החברות זה יותר חשוב והרבה תמיד יותר טוב מקצת, אני לא משתכנעת. אני מרגישה פתטית לחגוג בכוח יום אהבה כשאין לי עם מי.
בא לי לקנות מתנה ולכתוב מכתב, בא לי לדעת, יום אחד בשנה, שברור שאני יוצאת לבלות, הרי יום האהבה. וברור שבלי חברים, ברור שלבד וברור שיהיה סקס אח"כ. סקס אחר, של אוהבים שתויים ושמחים על שמצאו אהבה.

אז ט"ו באב הגיע ואני לא שמחה, ולא אוהבת ולא חוגגת ובטוח שלא אצא מהבית כדי לשתות ולהרגיש יותר טוב, כי לראות את כל הזוגיות המתפרצת הזו – איך נגיד, לא יעשה לי טוב.

אז נוסף לכל הצרות, כל הזוגות האלה, שברוב השנה סרים מדרכי כי אין להם סיבה לצאת, הרי יותר כיף לראות סרט מחובקים על הספה בסלון... כל הזוגות האלה מנפנפים באהבה שלהם בטריטוריה שלי – הברים.

אז מה אני אגיד לכם, סליחה שאני לא אוהבת אוהבים ביום האהבה. מספיק שאני אוהבת אותם כל השנה. אני אנוכית ולא אכפת לי. אני מרגישה כמו מוזמנת לחתונה שצריכה לשכנע ידיד לבוא איתי כדי לא להגיע לבד. אבל לחגוג עם ידיד בחוץ זה מביך. ואם אני אפגוש אנשים שאני מכירה, עדיף להימנע.

אני אעשה סקס ניחומים ומהיום אני אקרא לזה – ט"ו באב, יום הנחמה. היום בו הבדידות לא שוברת אותך. היום שבו אתה יודע, שממחר הכל יראה קצת יותר טוב מהיום. ט"ו באב יום העלייה. כי יותר נמוך מזה, כבר לא יהיה.

אני מקווה שאיפשהו המכסה שלי או הסיר, יושב וחושב כמה הוא רוצה לפגוש אותי כבר, וכמה מיוחד הולך להיות יום האהבה הראשון שלנו יחד.

אני רווקה בת 30 בלי אהבה, שלא חגגה מעולם ט"ו באב אבל שהמחר שלה הוא הרבה יותר טוב מהיום. ו...זה גם משהו.