חזיית המזל של סבתא "יא חבוב"

בגיל 11, בלי לבקש רשות ולתת לי זמן להתכונן נפשית, הציצי שלי, שהיה עד אז זוג פטמות סמלי, החליט לנבוט! הצלחתי למשוך בהכחשה מבורכת וללא חזייה עד גיל 13 וחצי ואז אימי (הידועה בכינוייה: (Big Mama לקחה אותי לשיחת נפש נשית במיוחד והודיעה לי חגיגית שהגיע הזמן. בהליכה כנועה והבעה מיוסרת על הפנים (נמצאת במילון הפולני-עברי תחת השם: "טוב נו, אם את מתעקשת") , השתרכתי אחרי Big Mama לחנות של הניצולות במרכז העיר. הניצולות היו שתי אחיות חביבות, ניצולות שואה שניהלו חנות חזיות והלבשה תחתונה. היה להן מספר על היד, חיוך גדול וראיית עולם פרקטית במיוחד: חזיות זה בשביל שלא ייפול, נקודה!

כעבור שעה יצאנו מהחנות עם שתי חזיות נטולות חזון, תחרה או ברזלים, בצבע בז' (כי "זה לא יפה שרואים שיש חזייה") וחזיית ספורט לבנה, אנטי ונדלית ופרקטית לשיעורי התעמלות.

בחופש הגדול של אותה שנה, נסעתי לסבתא לשבוע, לחיפה. סבתא אדית זצ"ל (הידועה בכינוייה: סבתא "יא חבוב") היתה יקית ממשפחה וינאית עשירה שעלתה לארץ בגיל 13 במסגרת "עליית הנוער". סבתא אדית, "יא חבוב", היתה בעלת תובנות עמוקות על החיים, חיבה עזה לרומנים בגרמנית ויכולת לנהל דיאלוג מעמיק עם הדמויות ב"יפים והאמיצים". היה לה גם כשרון ייחודי לשלב את הסלנג מקומי עם גרמנית באופן שלא היה מבייש שום קופירייטר ומכאן כינוייה: סבתא "יא חבוב".
בערב היום הראשון, סבתא "יא חבוב" נכנסה לאמבטיה בעודי מתקלחת כדי לקחת כביסה מלוכלכת וקלטה בזוית העין את חזיית הבז' העצובה שלי. באותו הערב היא קראה לי אליה לחדר.
"תראי מוקי'לה, אני לא רוצה להתערב, אבל מחר אנחנו הולכות להדר לקנות לך חזייה".
"למה? שאלתי, תוהה לעצמי מה אם קרה משהו דרמטי במהלך היום שהתפספס לי מהתודעה.
"כל אישה צריכה חזיית יפה מתחרה שחורה ואת, מוקי'לה, כבר עוד מעט אישה. מחר נרד להדר ונקנה לך משהו יפה". ענתה בחיוך.

למחרת בבוקר לקחנו את קו 23 מהכרמל וירדנו להדר.
לאחר כמה דקות הליכה הגענו לחנות עם חלון ראווה שזכוכיתו מכוסה צלופן כתום ומאחוריה תלויות כמה גופיות שהיו פעם לבנות וחגורות בטן לנשים שצנח להן.
סבתא "יא חבוב" , שהיתה אישה קטנה ורזה עם טמפרמנט של הוריקן פתחה את הדלת המסורגת בקלילות ונכנסנו פנימה. זה היה כמו לעבור למימד אחר.
בפנים חיכתה לנו חבורה של בולגריות צוהלות שעטפו אותי ואת סבתא בחיבוקים ואיחולי מזל טוב.
חייכתי בנימוס ופתחתי זוג עיניים שואלות בכיוון של סבתא. קלטתי את המבט הממזרי בעיניים שלה בעודי נהדפת בקלילות לכיוון תא ההלבשה. באוויר עמד ריח של טקס חניכה.
קיבלתי הנחייה להוריד חולצה וחזייה ולהיות מוכנה למדוד. סבתא "יא חבוב" הסתובבה לקהל הבולגריות ואמרה בסיפוק "יש לה חזה כמו שלי". הבולגריות בדקו את העניין מקרוב והסכימו ברוב קולות.
המוכרת הביאה ארבע חזיות ראשונות למדידה, סבתא פסלה שתיים בטענה שהן לא מספיק יפות ושלחה אותה להביא שתיים אחרות. הוילון הוסט לשתי דקות כדי לאפשר לי אשליית פרטיות ואז נפתח לקול צהלות הקהל הנשי המפרגן. אחרי החזייה השלישית הבנתי את הפואנטה ויצאתי לבד לעשות סיבוב "דאווין, מישוש ומשוב" בקרב סבתא והבולגריות ואפילו התחלתי ליהנות מהעניין. מסיבוב לסיבוב היה לי נדמה שהציצי שלי מקבלות גאוות יחידה משל עצמן ומרימות אצבע משולשת לניוטון.
לאחר דיון קצר וענייני ומדידה חוזרת, נבחרה חזייה מס' 11 כחזייה המתאימה. זו היתה חזייה עם גזרת cup נמוכה, עשויה תחרה שחורה וסקסית ב ט י ר ו ף.
כשחזרנו הביתה סבתא "יא חבוב" חייכה ואמרה לי :"תתחדשי, מוקי'לה. זו באמת חזייה יפה, לא לכל אחד מגיע לראות אותה...את מבינה אותי?
חייכתי ואמרתי שכן למרות שבפועל לקח לי עוד כמה שנים והרבה כאב לב להבין בדיוק למה היא התכוונה.
לימים זו הפכה להיות חזיית המזל שלי. יש לה מקום של כבוד בקופסת החזיות והיא נלבשת רק באירועים מיוחדים ועבור יחידי סגולה וכן, אחרי 20 שנה, אני עדיין 35 C.
תודה סבתא, על הגנטיקה.