מה קורה עם מקומות הבילוי בתל אביב?

מה קורה עם מקומות הבילוי בתל אביב?

אני רוצה לצאת
אני צריכה לצאת


איפה אני אפגוש אנשים חדשים שלא לומר את האחד שלי?
הפסקתי להאמין שהוא יגיע, ידפוק לי על הדלת כשבידו מגש פיצה משפחתי, שלא לומר שניים.
הוא כנראה לא יתקל בי ברחוב ויבין שאני האחת, יסטה מדרכו ויעקב אחרי, כי כשאשים לב, אברח בצרחות לתחנת המשטרה הקרובה.
כנראה שזה לא יהיה חבר של חברים, לצערי אני מכירה את כולם - דבר שאם לא הייתי מדחיקה, יחסי החברות היו מסתיימים.
את הלימודים סיימתי, על מקום העבודה כדאי שאני אפילו לא אתחיל לספר והפייסבוק לא באמת עומד בציפיות (למרות שהיו לי תקוות) אז נשארו הברים.

הברים התל אביבים או בשם הנפוץ יותר, הפיקאפ ברים, הם סוג של תחלואה אנושית די ממכרת.
עשן מסביב, אדי אלכוהול בדם, המון בחורים ובחורות במיטב מחלפותיהם עם שלל חברים מסביב. כולם מחייכים מבסוטים, אי אפשר לדעת כשמסתכלים, שהאדם שעומד מולך הוא טיפוס מלנכולי – דכאוני, משולל חברים. בפיק אפ בר, הוא נראה לגמרי נורמאלי אם הוא שותק ומחזיק בקבוק בירה.

וכולם תוקפים. את כולם.
כשבחור מתחיל איתך ואת לא נענית, מיד הוא עובר לזו שלידך ולזו שלידה ובסוף לברמנית. בכל זאת היא נשארת עד הכי מאוחר.
ואם בטעות, הוא היה די חביב והתחלתם לפתח שיחה, בדר"כ הוא מנסה לקצר. הוא לא בא לדבר. הוא בא לעבוד. כן כן לא לא מתוקה, אין לו את כל הערב.
הוא צודק. אם אני לא אפול לזרועותיו הלילה, שלא לומר בין סדיניו, מישהי אחרת תעשה את זה. הוא הרי לא בא להכיר, לא באמת מעניינת אותו רמת האינטליגנציה שלי, המצב המשפחתי שלי או כל מצב אחר בו אני נמצאת. מעניין אותו מה עומק המחשוף שלי, אם הם אמיתיים, ואם אני יודעת לזוז במיטה.

אבל למה אני מצפה?
בר זו לא סביבה להכיר אנשים. אלוהים יודע ששעה לתוך הערב את החברות שלי אני כבר לא מכירה. אני לא מכירה את עצמי.
וקצת קשה להתרכז ששלוש בחורות עומדות על הבר ומנסות לרקוד כמו שלוש חשפניות על קראק. הן לא סקסיות, הן אפילו לא יציבות, אבל אצלן בראש, הן עכשיו בטופ של הטופ. ומצפים ממני לעלות גם. למה לא לשעשע את החבר'ה?

למה אני לא יכולה להיות יותר קלילה?
למה?
כי אני לא מטומטמת. כי אני לא חייבת תשומת לב בכל מחיר. כי אני לא עובדת בשביל אף אחד בחשפנות ואם הייתי עושה את זה, הייתי עושה את זה ביפן בשביל הרבה מאוד כסף. אבל אני לא. אז בבר המסריח בתל אביב אני אעלה על הבר ואעשה מעצמי צחוק?
אבל בשביל זה כולם שם. בשביל חוויה לילית. גג עד אור הבוקר.
ואיכשהו הבחורים בטוחים שאם אני שם אני "מחפשת". ולא אהבה – זין.
אחרת מה יש לי לעשות באמצע הלילה בבר תל אביבי שכולם יודעים שהוא פיק אפ? חצי שיכורה, עם מחשוף?
להכיר מישהו רציני?? נו באמת, אף אחד לא מכיר מישהו רציני בבר.

אז איפה לעזאזאל, איפה? בספריה הציבורית?

וחברים שלי (זכרים יש לומר) באים אלי בביקורת שאני קארחניסטית, לא נרגעת, רק מבלה, כל לילה יציאות, אלכוהול, בחורים. לכי תסבירי להם שאני מחפשת חתונה וילדים.
והילדות האלה בכל מקום, כולן בתקופת ההוללות שלהן, שאותה כבר שכחתי. זמינות, מתנסות, רוצות. כנועות, צייתניות ולא מבינות, עם מבט מופתע בעיניים שאצלי סביר שלא תקבל, אלא אם כן אתה לוליין באיזה קרקס.

אז אני רוצה לצאת, רק קצת אין לי לאן.
ולא, אני לא יוצאת רק כדי למצוא חתן, לפעמים אני יוצאת רק כדי לשתות עם חברות. אבל אז, תמיד אז, אני מוצאת מישהו להעביר איתו כמה שעות בלילה.
חייבת להודות, לפעמים זה טוב כשזה זמין.
אבל ככה, שירלי, ככה לא תמצאי חתן. גג זיין.

אולי אני אתחיל ללכת להצגות – אבל שם כולם זוגות.
מסעדות?
בתי קפה שכונתיים?
והאמת, לא ממש כיף בכל המקומות האלה. יותר כיף בבר, שיכורה.
אולי בכל זאת בפייסבוק התשובה....