אין לי בעיה עם בליינד דייטס

אין לי בעיה עם בליינד דייטס... את זה, אתם כבר יודעים.


אני לא מרגישה נואשת. בכל זאת, זה לא קופידון...
אני לא חושבת שזו בושה. בינינו, אם לא עשית את זה עד עכשיו – עוד תעשה.
אני באמת חושבת שאפשר להכיר, אחד ממאה בטוח יפגע, ובעיקר אני רואה את זה כחוויה אנתרופולוגית.

שני זרים, שאיכשהו יש ביניהם מכר משותף (במדינת ישראל זה יכול להיות ממש כל אחד, הרי כולם מכירים את כולם) ששמעו שקרים מניפולטיביים זולים כדי להביא אותם למצב בו הם נמצאים כעת.
יושבים אחד מול השני, נבוכים, הרי ברור, שלכל אחד זו הפעם הראשונה (כן... ממש), בוחנים, בעיניים לא אדיבות יש לציין, את הזר המוחלט ומנסים להחליט האם יש סיכוי לאהבה אמיתית, לזיון טוב או לבריחה מסוביבור.
ובכלל, כמה מהר אני יכול לרוץ כדי לברוח מפה ?!

המעמד שלנו, כבנות, ולא משנה כמה אני שונאת להשתייך למגדר, הוא קצת יותר פשוט :
אם ננפנף באופציית הזיון, ולו רק כאופציה, הזר יהיה מכוון מטרה לזיין. לא משנה מה נעשה לו, איך נדבר אליו ואם נקיא עליו באמצע הדייט. הוא, הוא כבר החליט. אם יש סיכוי לזיין, הוא הולך על זה בכל הכוח. ואם חשבתם שזה השלב בו הדייט הופך ללא נעים – אתם טועים.
יש סברה רווחת ואין לי שמץ של מושג מי המציא אותה ולמה, שאנחנו אוהבות אותם קשים להשגה, כאלה שצריך להתאמץ בשבילם, "בוסים" כאילו לא מספיק לי המאונן שיושב במשרד לידי, ובעיקר טיפשים. אחרת אין לי הסבר למקרה הבא.

אחי סידר לי דייט. כן... נכון... כשהמשפחה מתערבת, זה מצב לא טוב אבל בכל זאת, אחי אחל'ה גבר, אמר לי שבן זוגי לדייט הוא לא יפה אבל הוא "גבר" (שקצרה היריעה מלהכיל את הכוונה שלהם כשהם משתמשים במושג הזה) והוא טוב והוא מצחיק. הייתי צריכה לקרוא בין השורות, אבל משפחה... נוטים להאמין להם.
אז הסכמתי.
הוא התקשר, ביקש שאאסוף אותו (מה קורה????) ושאחליט לאן ללכת. אמרתי לעצמי, מצוין. אם הוא מזעזע אני יכולה לבחור בית קפה קטן בלתי נראה, שאין סיכוי שאפגוש אף אחד ואם הוא אחל'ה, אצא להשוויץ איתו בעיר.
אחרי שחיכיתי לו למטה 20 דקות (אין גבול לחוצפה) נכנס לי לאוטו וינסנט. זוכרים אותו? מהיפה והחיה...
נאלמתי דום. נראה לי שהוא פירש את הפרצוף המופתע שלי כאושר מוחלט כי הוא חייך בשיניים שנראה כי התעללו בהן במשך שנים ואמר: "גם אני לא תיארתי אותך ככה".
נסענו.
לא אמרתי לו לחגור. מה אכפת לי, שימות מצידי. גם ככה ראיתי את הערב שלי מתרסק מול עיניי אבל במילות עידוד אמרתי לעצמי, אי אפשר ללכת הביתה. שעה של מחקר אולי יותר מוטוציוני מאנתרופולוגי, אבל עדיין מחקר. אפשר ללמוד מכולם, שיננתי.
אז הלכנו לקפה חשוך ולא מוכר, אבל וינסנט התעקש, שנראה לא שלא מגניב שם (מי לעזאזל עדיין משתמש במילה הזו?) ולחץ ללכת לבר. נכנעתי.
אשתה קצת יותר משכדאי והשעה תעבור חלק.
התיישבנו. הזמנתי דרינק ואחריו עוד אחד ואחריו נוסף. וינסנט שתה שנדי (שמי שלא יודע, זה בירה וספרייט וזה משקה שנעלם בתחילת שנות ה – 90'). האמת, זה לא היה חמור כ"כ אם הוא לא היה מבקש בריזר קודם. (אלוהים הבושות).
בדרינק השלישי שלי הוא ליכסן אלי עיניים ורדה בי, שזה מאוד לא בריא לשתות כ"כ הרבה, שבחורה שיכורה זה לא סקסי ושאם אני אקיא הוא לא יחזיק לי ת'שיער. כשהוא דיבר, כל מה שחשבתי עליו היה, מי זה האיש המוזר הזה ולמה הוא לבד בלי חברים ומה הוא רוצה ממני. ברגע של פיכחון המציאות טפחה על פניי. הוא איתי.
ביקשתי חשבון.
הוא שאל לאן אנחנו הולכים מכאן. אמרתי הביתה.
הוא לא הסכים שאנהג. עזבתי אותו שם.
ולפני שאתם מבקרים אותי, מה בדיוק הייתי אמורה לעשות? בשלב הזה, רציתי למות.

למחרת קיבלתי טלפון זועם מגיסתי, שאני עושה לה בושות.
אם הייתי יודעת שהפריג'ידית הביצ'ית הזו סידרה לי את הבליינד דייט, לא הייתי הולכת.
ומה למדתי?
שהאמרה, אין בחור/ה לא מספיק יפים, יש לא מספיק וודקה – זה שקר מוחלט
כמעט כמו השקר, שלכל סיר יש מכסה.