איך ?!

יש לי אחים נשואים עם ילדים

וזה טוב.
זה טוב, כי אין לי לחץ מההורים להתחתן.
זה גם רע.
זה רע, כי אני רואה את החיים שלהם משתנים לי מול העיניים.
יותר עבודה וקצת פחות הנאות,
יותר ילדים וקצת פחות זוגיות,
יותר עבדות.
אין מנוחה, אין שלווה בשלב הבא. והאמת, זה לא נראה כ"כ מעודד.
אני יושבת איתם, אחד על אחד והם בדיוק כמו שהיו פעם.
אותו הומור, אותם רצונות, והזיק בעיניים מגיע בדיוק מאותם דברים.
ממש כמו פעם...
אבל החיים שלהם, החיים שלהם כ"כ שונים היום.

ואני מסתכלת על החיים שלי, הם כ"כ מהנים, חווייתיים אני עבד רק לתשוקות של עצמי והדבר היחיד שעומד ביני לבין אושר מוחלט לכאורה, הוא מציאת בן זוג.
בן זוג שאני אריב איתו ויפגע בי, בן זוג שיביא איתי ילדים לעולם וכבר לא יזיין אותי.
בן זוג שאפסיק להימשך אליו ואראה אותו נמשך לכל בחורה שעוברת ברחוב,
בן זוג שיקבל אותי מהעבודה, סחוטה מעייפות, עצבנית, שיראה אותי מטפלת בילדים שלי שלו שלנו והולכת לישון.
בן זוג שיפסיק להקשיב לי ואני אפסיק לרצות לספר, שכבר לא יצחיק אותי, ירתק אותי, ירצה אותי.
ואני מחפשת אחריו בנרות וחסרונו עומד ביני לבין האושר שלי ואני גם יודעת למה.

כי ממש כמו כל הקלישאות שלימדו אותי כשהייתי צעירה,
כל הקלישאות שאני כבר יודעת שאין בהם אמת ... לקלישאות האלה אני עדיין מאמינה.

יש אהבה והיא תנצח
לא טוב היות האדם לבדו
אם עובדים קשה על זוגיות היא מצליחה ונשמרת ומחזיקה לאורך שנים
וילדים הם המהות של החיים

ויש עוד, יש עוד הרבה ואיכשהו, אני מאמינה בכולן.

קצת יותר קשה לי להאמין שאגע בגוף אחד כל החיים ושהגוף הזה יהיה היחיד שיגע בי ואני אהיה היחידה שהוא יגע בה.
קצת יותר קשה לי להאמין שנהיה ביחד אחד בשביל השני כל הזמן, תמיד, בכל מכשול, בכל מקרה.
קצת קשה לי להאמין שיש עוד אהבות כאלה ואם יש, אז איך היום כבר לא מתים מאהבה?


וכל פעם שאני נפגשת עם האחים ועם האחיינים המהממים שלי, הילדים שלי מתרחקים ממני לעוד כמה שנים. אני מוצאת את עצמי בנאדם חסר סבלנות, בנאדם לא טוב, לא מתאים.
וכל פעם שאני נפגשת עם האחים ועם האחיינים המהממים שלי, בא לי זיון תל אביבי חד פעמי, חסר משמעות או משמעת.
זיון שלא יהיה לי בזוגיות בחיים,
חדש ולא מוכר, שבו הכל מותר ושכאשר הוא נגמר, אני יכולה לבעוט אותו החוצה מהבית שלי ברגע ולישון באלכסון


אני רווקה ולפעמים, אני חייבת להודות, לא רע לי עם זה.