סדר וניקיון

עושים סדר בבלאגן או לא עושים בכלל.

סדר וניקיון.

האשליה שיהיה בית נקי ומסודר לא רחוקה מהמציאות. זה יקרה יום אחד... כשהנכדים יגדלו ושוב נשב לנו בבית נקי ומסודר כמו בשנתיים הראשונות לנישואינו כשעוד לא התרוצצו לנו בין הרגליים זאטוטים קטנים.



אז כמובן שילדים זוהי שימחה, קל וחומר נכדים. אבל למה לחיות כל השנים האלה בבלאגן???

כמה שמסדרים זה לא נגמר. לפני השינה מסדרים את הבית, מחשיכים את האורות ומנסים לקרוא ספר כמו בימים ההם. קמים בבוקר ואופס יש מי שהקדים אותנו. עובדה המתגלה מיד עם שפשוף העיניים הראשון. עטיפות מפוזרות בסלון, שלוקים שלא סיימו מטפטפים בכל פינה, לגו מפוזר ורק התחלנו את היום.

בנוסף למה שמעוללים הקטנים, לי כבר אין חשק לגעת בכלום. אז נכון שאני מסדר מדיח ואפילו מרוקן אותו, אוסף שאריות אוכל, זורק זבל – זה הרי תפקיד הגברים בכל העולם. על קיפול כביסה אל תדברו איתי כי אין שום סיכוי שאני מקפל יותר מחולצה אחת ומודה לאל שזה לא התפקיד שלי.

גם לאישתי יש תקופות של חוסר חשק במובן של לא לעשות כלום, איך אני יודע? כי בתקופות האלו אני מוצא את עצמי עושה את הדברים הכי שנואים עליי בבית וכן זה כולל קיפול כביסה – כל פעם 2 חולצות בתהליך שלוקח שבוע לא כולל גרביים וסדינים עם גומי (איך בכלל מקפלים סדין עם גומי?).

עד לפני מספר שנים, הייתי מתקן כל מיני דברים שמתקלקלים בבית. היה לי ארגז כלים במחסן והייתי מבלה במחיצתו לפחות שעה ביום. זו הייתה מעין תרפיה בשבילי, הייתי אפילו מקלקל דברים כדי לתקן אותם.

היום הבית מתפרק לי מול העיניים ואני לא מסוגל לגעת בכלום! שיתפרק... שיתפוצץ, אני אתקן רק אם זה יפריע לי להירדם או אם אתקל בזה באמצע הלילה וזה יכאב. כשאשתי כבר עוברת מבקשות לטענות על כך שאני לא מתקן משהו כי אי אפשר יותר, אני מתקן את זה בסוף אבל ממש בקטע של לעשות טובה.

אני מודה שאני לא מזיז אצבע ולא בא לי עכשיו לעשות כלום, קורה לא?!
ולנוכח אדישותי שכנראה תחלוף יום אחד, יש את אשתי שעדיין נשארה ערנית בכל מה שקשור לבקשות שלה ממני, כי איך אפשר בלי זה, (במיוחד כשאתה גם לא עושה כלום). אני לא יודע מה קורה בבתים אחרים אבל אצלי בבית יש תחושה שאסור לי לשבת בשקט בלי שיפריעו לי ובלי שיבקשו ממני לתקן דברים, ועוד אישתי שואלת למה אני מגיע מאוחר מהעבודה. נו, למה באמת? כי אולי תהיי רדומה כשאגיע הביתה ולא יהיה מי שיבקש ממני לתקן כל מיני דברים כשלא בה לי, זה למה!

אז מתי האדישות תחלוף?
כמו שאני מכיר את עצמי, אני אזוז רק אם יש טריגר ששווה את זה ולא כשמבקשים ממני באופן כרוני לתקן את כל הבית. למשל חשבתי על קבלת יחס שונה מצד אישתי ובחירת העיתוי לבקשותיה... אני בטוח שלאחר סקס טוב לא אתנגד לתקן את הכיור במטבח ובטח אם הבקשה נלחשת לאוזני תוך כדי התעלסות על השייש.
טוב בואו נהיה מציאותיים! מעבר דירה לבית גדול יותר גם יכול להוות טריגר ולהעניק לי אנרגיות. במקרה כזה אני אהפוך לקבלן שיפוצים בין לילה, אארגן את ארגז הכלים המיתולוגי תוך כדי רכישת ציוד מהמיטב שמציעים ברשתות 'עשה זאת בעצמך' ויאללה לעבודה.

חוץ מזה, בית גדול יותר כנראה יאכלס את כל הציוד שרכשנו במהלך השנים ושנגס במרחב המחיה שלנו. בתהליך המעבר גם נזרוק חצי מהדברים ונחדש כמה (מכירים את הפתגם "מה שמקולקל לפח" ? בקיצור, לא צריך לתקן) כך שמעבר דירה בהחלט יעשה לנו טוב.

מכאן ועד לפנטזיה שבבית החדש אשתי תרפה ממני, יש עוד מרחק שכן, גם שם היא תמשיך לרדוף אותי בבקשותיה גם אם הכל יהיה חדש, מתוקן, נקי ומסודר.


שלכם,
מרקו.