סיפור ממלחמת יום הכיפורים

אבנר היה במחזור שלנו, גיוס נובמבר 62', והתנדב כמונו לצנחנים. נתקלתי בו לראשונה כשהגענו לטירונות לסיירת בתל-נוף. היינו שם כשישים חבר'ה, שמתוכם צריך היה לנפות רבים. מלכתחילה, אבנר התבלט בפדלאותו, מסוג אלה "המפקד, זה לא שאני לא רוצה, זה שאני לא יכול". נדמה לי אפילו ששמו הוזכר כדוגמה, באחד השירים שחיברנו במסיבה לסיום הטירונות.


מיכה היה איתו יחד במחלקה שלוש. בשבוע הראשון שלנו בתל-נוף, מישהו חתך למיכה את הקיטבג וגנב משם את ארנקו. לימים, כשאבנר התקדם מאד במישור הפיננסי, מיכה נהג לומר, שאת הקריירה הפיננסית שלו הוא התחיל כנראה מגניבת הארנק מהקיטבג שלו.

אבנר נזרק מהסיירת, בניפוי הראשון שהתקיים חודשיים לאחר תחילת הטירונות. מאז ועד סוף הסדיר, לא ראיתיו.

הפעם הבאה שנתקלתי בו, היתה בסירקין. מחנה הגיוס של חטיבה 55', חטיבת צנחני מילואים עליה נמניתי. אבנר היה אז סרן בקבע ושרת כקצין השלישות של החטיבה.

לימים, התחילו להתפרסם עליו סיפורים בעיתונים. סיפרו שהשתחרר בלי גרוש מהצבא. חיפש מה לעשות ונהיה מתווך כספים. קישר בין בעלי הון לצרכני הון, ומכולם גבה את החמישה אחוז שלו. כך התקדם במהירות מטאורית. סיפרו, שקנה מלון באילת. צולם שם עם איזה גרושה צעירה ויפה שהצטרפה אליו, אולי נישאו, לא זוכר. כן שינה את שמו לאבנר תומר.

הפעם הבאה שנתקלתי בו היתה במלחמת יום-הכיפורים. מפקדת החטיבה, שאליה היינו מסופחים, נעה משדה התעופה רפידים שבסיני אל החזית בתעלה. אנחנו הסיירת, היינו ראשונים על הג'יפים שלנו. אחרינו, היתה קבוצת המח"ט, דני מט, כשצמוד-צמוד אליו היה פרייוט מפואר. אני אף פעם לא הבנתי במכוניות, אך אלו מאיתנו שהבינו, אמרו שזו מרצדס מודל הכי חדיש שיש ובתוכה בר משקאות ומקרר מפוארים, שהכילו וויסקי יקר ומשקאות אחרים וכן כל מיני מעדנים, שאיתה בא אבנר תם.

הגענו לאיזה וואדי לחניית לילה. אנחנו הסיירת, כמקצוענים וזהירים הבטנו סביב, ומיד בחרנו במצוק שהיה שם, כמקום המוגן ביותר באזור ואליו נצמדנו מיד עם הג'יפים שלנו.

אחרינו הגיעה קבוצת המח"ט. דני מט, אף הוא מקצוען וזהיר, ראה מיד שהמקום שבחרנו הוא המקום המוגן ביותר באזור, וכיוון לשם את קבוצתו. חששתי שיזיז אותנו משם בפקודה, אולם זאת הוא לא עשה. אך לעומת זאת, ראיתי את המרצדס של אבנר תם, נוסעת אל המחסה מהכביש, כשלפניה הולכים עבדים מפלוגת המפקדה ומפנים מדרכה סלעים כדי שתוכל לעבור.

אח"כ הסתבר שהשיקול של בחירת המחסה היה נכון. עבר מעלינו מטס של חמישה מיגים מצריים, שבנקל יכלו לירות עלינו או להפציץ אותנו. אולם זאת למזלנו הם לא עשו.

ככלל, היתה תחושה מאד עכורה. לא ידענו מה מצפה לנו ומה נעשה. אך החדשות מהחזית הגיעו אלינו וידענו שלא הולך, המצרים נלחמים ויש קרבות מאד קשים. היתה תחושה שאנו כמו הצבא הרומאי בזמנו, שהחיילים הולכים להלחם ולמות בקרב ומאחוריהם המפקדים ועשירי העדה הולכים וסוחרים בשלל אותו אנו נשיג במחיר חיינו.

מאז שהתגייסנו ועד לאחר מלחמת ששת-הימים, ידענו תמיד שבחטיבה ובכלל צה"ל, אנו החשובים והנחשבים ביותר. כל הקריירה וההתקדמות של המח"ט, ולפעמים אף חייו, תלויים בנו ובביצועינו ולכן, הוא ישקיע את כל מרצו בנו וייתן לנו תמיד את מלוא ההערכה המגיעה לנו. עתה דומה, השתנה סדר העדיפויות של המפקדים. אנחנו כבר לא חשובים. מה שחשוב הוא הקשרים שלו עם שועי הארץ, אפילו אם בקרבנו ומנסיוננו, הם נחשבים לנפל ולמושתנים. ללכת למלחמה ולמות עם הרגשה כזו, זה דבר לא קל בלשון המעטה.

לאחר הקרבות שעברנו, המח"ט שינה את גישתו. כחייל וותיק ומשופשף, הוא הבין ששגה. במטוס שהטיס אותנו לארץ, לאחר תום המלחמה, הוא ישב על הריצפה בין החיילים, נותן לחיילים לשבת על המושבים. אולם זה כבר היה מאוחר, את מה שנעשה מקודם, לא ניתן היה להשיב.

איני סבור שהתנהגות המח"ט שלי היתה חריגה. אני סבור שבסה"כ, הוא היה חייל וותיק, מאד משופשף ואף מפקד לא רע. אולם התנהגותו איפיינה את כלל האווירה בצה"ל ובקרב מפקדי הקבע דאז. וכשאווירה כזו קיימת בכל הצבא, למפקד בודד קשה להיות חריג.

אם בצה"ל, בכל דור שהוא, לא נדאג תמיד, שהמפקדים בתחתית בטנם ירגישו תמיד, שקידומם ולעיתים אף חייהם, תלויים רק, קודם כל ובראש וראשונה בחייליהם ולא בשום גורם חיצוני אחר, כי אז לא עשינו כלום, הפשלות והכשלונות יימשכו. נורמה זו, צריך להטמיע בצבא ולהיות עליה בבקרה מתמדת כל הזמן. זו הדרך היחידה להבטיח צבא כשיר, יעיל ומוצלח.