|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
דף הבית > נשואה פלוס > משרת אמון | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|
משרת אמוןמאת: שרון רזלהיות הורה זו משרת אמון.
הפוציק סומך עליי שאדע להחליט מה נכון עבורו, שאדע למצוא את הדרך ולא אשקוט כשיש משהו לטפל בו עבורו. עם התפקיד הקריטי הזה מגיעות תופעות לוואי חמורות: מחשבות, דאגות, ורגשות אשם שהם ככל הנראה חלק מהמשוואה. בעיניי תפקיד ההורה משתנה מגיל לגיל, אבל אם למצוא מכנה משותף, ומעבר לאהבה אין סופית זה ללוות ילד כשהוא מפצח את הדילמות שהחיים מציבים בפניו, לדעת להראות לו מה טוב, מה רע, מה ראוי ומה לא, לפתוח בפניו מחשבה יצירתית כלומר- מה האופציות הנוספות. אבל אולי תפקיד חשוב לא פחות הוא לבחור עבורו אנשי מפתח אמינים. אומרים שתפיסת העצמי של ילד נקבעת כבר בגיל שנה, ובגיל ארבע הוא כבר אדם מעוצב לכל דבר. כלומר, הדברים שניתן בגיל הרך יישארו שם כנראה עד סוף ימיו, לטוב ולרע. לכן, כשהיינו צריכים למצוא מטפלת לפוציק, לקחנו את העניין מאוד מאוד ברצינות. הגדרנו קודם כל מה אנחנו מחפשים - מישהי שתיתן לו מעבר לישיבה בגינה או בבית קפה עם חברותיה המטפלות, שתהיה לה אנרגיה לחבק, ללמד... ובקיצור - להימנע מהמטפלות השחוקות. השקענו בטירוף. ראיינו, שלחנו כתבי יד לגרפולוגית, ניתחנו כל מבט, כל משפט ובחרנו בסוף בחורה צעירה, שחשבנו שתהיה הכי טובה עבור הפוציק. כשהגענו לחיפוש הגן, או אז הגיע החיפוש הרציני. עשרות גנים ראינו. עשרות. פסלנו גנים על כך שהייתה בהם טלוויזיה (למה שילדים יראו טלוויזיה בגן? כי לגננת אין כוח לעשות משהו?) פסלנו גנים שהקבוצה הייתה גדולה מדי, פסלנו גנים שהגננת שאגה על הסייעות לידנו (מה היא עושה כשאין הורים בסביבה?) פסלנו גנים שאין בהם ארגז חול (להתלכלך זה חשוב ועם בית של פישר פרייס זה קצת קשה...) הגדרנו מה אנחנו מחפשים: גן אמיתי וגננת אמיתית. גננת כמו שהייתה לי כשהייתי בגן. הגננת רותי היא עד היום הדמות שחרוטה לי בראש (כולל ויז'ואל ברור) כדמות השווה היום למינימום ספיידרמן. כשהגענו לגן אורה הוקסמנו. גינה קטנה ומוצלת עם משחקים "אמיתיים" וארגז חול, גן המסודר בגובה הילד, שיכול לקחת משחק לבד (וזה לא מובן מאליו, תאמינו לי...) וגננת מנוסה שדיברה על "ניתוב האנרגיות של הילד למקומות חיוביים, ושימת גבולות למען ביטחון" יאלללה - כל מילה בסלע! הנה אנחנו באים ! רק אחרי כמה חודשים טובים וארוכים מאוד, התחילה להיסדק חומת הביטחון שלנו. הפוציק אמנם הולך לגן ברצון (מחושל?) אבל מסע האימים התחיל בסייעת מהגן שסיפרה לנו שהפוציק מבלה זמנים ארוכים בפינת העונש, שהילדים לא מקבלים חיזוק או חיבוק, וגם שהם לא מקבלים מספיק אוכל בצהריים מטעמי חיסכון. אוי לנו... לא אני אירתע מטיפול שורש. ולא אני אתייאש מכמה זוועות ... התמסרתי לפגישות עם הגננת, התנדבתי להיות וועד בגן, הקמתי פרויקט של מעורבות הורים בגן, ועוד ועוד. כולי בתוך העניין. אני לא נואשת, אני משקיעה ומנסה, ובינתיים בוכה לילות רצופים. אני שוכבת במיטה ולא מאמינה על עצמי. איך בגדתי באמון של הפוציק? האם הפקרתי אותו לידיה של פסיכופטית קמצנית? בוקר אחד ניגשת אלי הגננת ומבקשת עזרה (??) היא מספרת על התקפי זעם של הפוציק בגן. הוא כועס, זורק, בוכה משתולל. למה לא סיפרת לי קודם? אני אמא שלו, אני אמורה לדעת כזה דבר. "לא סיפרתי לך?! חשבתי שכן". בבית אנחנו לא חווים תופעות כאלה. היא טוענת שהוא צריך אולי טיפול בעניין אגרסיות וכעסים. אמממלא, מה קורה? אנחנו מיד נדרכים. אם היא מבקשת עזרה אז סימן שהמצב ממש חמור, אבל מהצד השני, היא פתוחה לקבל עזרה ! יאלללה - כל מילה בסלע! הנה אנחנו באים ! גררנו את הפוציק לאבחון אצל פסיכולוגית התפתחותית, שאבחנה אותו כילד מקסים ושאלה למה באנו. גררנו פסיכולוג מומחה לתצפית על הגן. ששאל איך בחרנו את הגננת הזו (באינטרנט?) ודיווח באופן מקצועי שהיא אינה קשובה לילדים, עסוקה ברוטינה של הגן, ודואגת שהילדים לא יפריעו לה (על זה נאמר שהעסק המסודר ביותר זה עסק בלי לקוחות). בקיצור נתן לה ציון 2-. יצאנו מהפגישה חבולים. מה נעשה עכשיו? אנחנו כמה חודשים לפני מעבר לגן של הגדולים, עכשיו נעביר אותו? אומרים שלוקח לילד 3 חודשים להסתגל מבחינה חברתית למעגל חברתי חדש. אז נעביר אותו ומיד שוב נעביר אותו? התחלנו בחיפושים אחרי גן של גדולים אשר יסכים לקבלו כבר עכשיו אך מצב הגנים בתל אביב מזכיר את הסאבווי בניו יורק בשעת עומס מטורפת. סיכה לא תצליח להכניס. בלית ברירה החלטנו החלטה מושכלת להשאיר אותו שם עד סוף השנה. עבורי אלה חודשים של עינוי מתמשך. אני יודעת שהחלטנו החלטה רציונלית. שהחלק החברתי הוא קריטי בגיל הזה, ולכן החלטנו כך. מה שהורג אותי זה איך הגענו לפה? אני בן אדם שפועל מאינטואיציות. איך טעיתי כך? ויותר חמור, אני מבינה כמה מועטה המעורבות שלי והידע שלי במה שעובר עליו ביומיום שלו. אני אמא שלו - זה תפקידי. לדעת מה עובר עליו. אני יודעת שצריך להכניס לפרופורציה - אני לא חושבת שהיא מרביצה לילדים, אבל איזה נזק עצום יכולה גננת לייצר אצל ילד מבחינת התפיסה העצמית שלו. שימו ילד בעונש כל יום, ונראה מה יוצא. ובכן, תובנות והבנות: 1. שחיקה זה דבר שמקבל עוצמה כפולה כשאת גננת. 2. עוד 10 ימים זה נגמר. 3. אנחנו בשנה הבאה הולכים לגן מעורבות הורים. אני מוכנה לעבוד ולהשקיע. הפעם הפוציק ירוויח מההשקעה שלי. היום היינו במסיבה בגן לקראת סיום השנה. הפוציק הגיע למסיבה חדור מוטיבציה וכשכולם הסתדרו ברכבת הוא קפץ מהכיסא ונעמד בטור. כשהרכבת התחילה לזוז, הפוציק שלי מעד ונפל, ואיתו עוד שניים שלושה ילדים. מה הייתם עושים אתם אם הייתם גננת בסיטואציה הזו? אורה שלחה אותו לסוף הרכבת, שלא יעשה בלאגן. הוא עמד שם, מסתכל עליי בהבעה שלא אשכח אותה כל חיי. פניו החלו לאט לאט להישבר לבכי והוא רץ אלי, טמן פניו בחולצתי וביקש "אמא, בואי נלך הביתה". יאלללה - כל מילה בסלע! הנה אנחנו הולכים !
נוצר:
8/9/2008 1:43:00 AM
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
צוות האתר צור קשר הרשמה לאתר תקנון פרסמו אצלנו מפת אתר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חדשות
,
חדשות
,
זכויות
,
SHOUT
,
בריאות
,
הורות
,
צרכנות
,
תיירות
,
הכרויות
,
קניות
,
טיפוח ויופי
,
אופנה
,
ביגוד
,
תכשיטים
,
אלטרנטיבי
,
תרבות
קהילה
,
תזונה
,
כושר
,
ראיונות
,
עיצוב פנים
,
ארכיטקטורה
,
נשים בממשל
,
עסקים
,
קולינריה
,
מתכונים
משקאות , יחסים , עינוגים , הריון ולידה , קולנוע |