תהילה לוז גלמן כתבה ספר בלשי שכותרתו "אלמנת קש".

תחיית הספרות הבלשית- אלמנת קש /גלמן לוז, תהילה, אלמנת קש, הוצאת חלונות, 2005

תהילה לוז גלמן כתבה ספר בלשי שכותרתו "אלמנת קש". בדרך כלל איני חובבת ספרות בלשית. אני מתרחקת מסיפורים על רציחות וסרטי אימה. מה גם שבארצנו הקטנה רדופת הפיגועים אתה הרבה פעמים מוצא שהחיים נראים הרבה יותר דרמטיים מכל ספר בלשי. הפחד הראשוני לקרוא ספר המפצח תעלומת רצח התפוגג ככל שהתמסרתי לקריאת הרומאן הבלשי "אלמנת קש". השפה העברית הקולחת, כתיבה נקייה שמצליחה לשבות את הקורא כבר מן הרגעים הראשונים.
אמנם , גלמן אינה היוצרת הראשונה שכתבה ספרות עברית בלשית, עשתה זאת לפניה בתיה גור ז"ל. הספרות הבלשית מצאה את מקומה בארון הספרים הישראלי. הרבה בזכות התרומה של בתיה גור לז'אנר.
למען ההגינות אודה שלא הצלחתי לקרוא ספרות בלשית למעט ספריה של אגטה כריסטי והיה זה לפני עשרות שנים. היום כפי, שכבר כתבתי, העצבים הנוירוטיים לא משחררים אותי להתענג על ספר בלשי. הספר של תהילה גלמן כתוב באופן שלא רק חובב ספרות בלשית ירצה להתמודד עמו. הספר יפה כשלעצמו כי הוא פורש לפני הקורא פנים שלא תמיד הצלחנו לראות. החברה הקיבוצית שבמיוחד היום שינתה לחלוטין את צביונה מתוארת בספר של גלמן בשלבים הראשונים להתהוות השינוי.
מהי אלמנת קש:
בפתחו של הספר מגדירה המחברת את הביטוי "אלמנת קש" ביטוי רווח בשפות שונות (באנגלית – Grass Widow)
משמעותו שונה משפה לשפה, אך עיקרו מתייחס לאישה שבעלה עזב אותה זמנית למען פרנסה או מלחמה.
בימי החלוצים, זוגות שלא היו להם חדרי משפחה או חדרים פרטיים היו נפגשים בגורן כדי להתייחד. "אלמנת קש" היה כנוי לבחורה שבן זוגה זנח אותה לטובת אחרת בגורן.

תהילה לוז גלמן בחרה ברומאן הראשון לשוב למחוזות ילדותה אל ההוויה הקיבוצית של דגניה, הקיבוץ מעמק הירדן. הרומאן אשר כתוב כרומאן בלשי מתייחס לאירוע שמשנה את אורחות חייו של הקיבוץ השלו. מתוך תעלומת רצח המתנדבת קרול מפצחת המחברת בפני הקורא את תמונת החיים בקיבוץ, שהולך ומתפורר מערכי המייסדים. בזכות כתיבתה של תהילה גלמן אפשר לגלות שהז'אנר הבלשי מבסס מעמדו בספרות העברית. ייחוד יצירתה הוא במינון המשלב בין חומרי הרקע לחומרי העלילה. החברה הקיבוצית נפרסת לפני הקורא במערומיה ואף על פי כן אין הדבר פוגם ברצף העלילה.
גלמן בדומה לאגטה כריסטי לא מפענחת לקורא את תעלומת רצח המתנדבת אלא כאשר הוא מגיע לסיום היצירה. הספר בנוי מפרקים המתייחסים לשבוע אחד בשנת 1975. המחברת פתחה את הרומאן בליל יום ראשון וסיימה את הרומאן הבלשי כעבור שבוע בליל יום ראשון. במהלך שבוע זה מנסה מזכיר הקיבוץ גדי לפענח את תעלומת רצח המתנדבת.

1. תהילה, מה מקומו של תיאור ההווי הקיבוצי של שנות ה-70 במסגרת של ספר בלשי?

אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים מהז'אנר הבלשי. עם השנים למדתי להבחין מתי ספר בלשי מתרומם לדרגת אומנות שמרגשת אותי ומתי לא. אותם ספרים שהשתמשו בעלילה הבלשית כמנוף לתיאור של הוויה או מציאות אחרת כדוגמת הספרים של בתיה גור הצליחו לגעת ברף הזה. לאחרונה נעשה פופולארי בחו"ל הז'אנר של הבלש ההיסטורי. גם כאן אני מוצאת שהסיפור הבלשי הוא משני לתיאור התקופה ומהווה מעין תמריץ כדי להתעמק באווירה של מקום ומציאות שונה תוך כדי אמירה שאנשים בעצם נשארים אנשים. כל זה נאמר מתוך הנחה שהעלילה הבלשית סוחפת ומרתקת דיה כדי לגרות את הקורא להמשיך ולקרוא. בספרי "אלמנת קש" ניסיתי ליהנות משני העולמות: מצד אחד לספר סיפור עם עומק תיאורי מהוויית הקיבוץ ומצד שני לתת לקורא את הסיפוק של עלילה בלשית בנויה היטב.

" פעם היה הכול פשוט. מי שעזב, עזב. מי שנשאר נשאר. אחרי הצבא היה מסלול קבוע: עבודה, נישואים, ילדים. היו שיצאו ללימודים, ומי שעדיין חיפש את עצמו הלך לשנת שירות בקיבוץ צעיר. פתאום, אחרי המלחמה, הכול התהפך. הצעירים שיצאו מהתופת רצו בכל מאודם להישאר חלק בלתי נפרד מהמסגרת המגוננת של המשפחה הקיבוצית ובה בעת גם רצו לנסוע רחוק, לשכוח, להשתחרר. בהתחלה לא הבינו החברים למה בדיוק הכוונה, אך רגשות האשם כלפי הבחורים שהקריבו את תמימותם במלחמה הנוראה, מלחמה ששינתה מוסכמות בנוגע למושג ההנהגה המקודש, מלחמה שלימים תסמן את תחילת המהפך הפוליטי ותוביל בסופו של דבר לדעיכה ערכית ושינוי כל תפיסות החיים- כל אלה חברו יחד וגרמו לחברים לאשר לצעירים האלה לצאת לשנה, לעבוד בעיר, לחסוך כסף ולטייל בעולם תוך כדי שמירה מלאה על כל זכויותיהם." (שם, עמ' 89)

2. מה גרם לך להתחיל לכתוב בשנות הארבעים לחייך והאם יש לכך יתרונות או חסרונות?

תמיד ידעתי שאכתוב ספרים אך כבר בנעורי החלטתי שלא אהפוך את הכתיבה לפרנסה. מימשתי את עצמי במשך עשרים שנה בקריירה מצליחה בתחום המחשבים ולקראת אמצע שנות הארבעים של חיי פרשתי והתפניתי לכתיבה.
הכתיבה בשבילי כיום היא הנאה ולא קריירה ולכן אני באה אליה ממקום של ביטחון וללא הצורך להוכיח את עצמי – את זה כבר עשיתי. יש לכך יתרונות שמשפיעים על איכות הכתיבה.
בספרי "אלמנת קש" אני חוזרת אחורה בזמן 30 שנה ומתארת תקופה שונה מאוד מהמציאות של היום. מרחק הזמן שעבר מאז שקרו המאורעות עזר לי "לפקס את המצלמה". הפרספקטיבה מיתנה וריככה את התמונה והפכה אותה ליותר אובייקטיבית. למעשה לא יכולתי לכתוב את הספר הזה בזמן אחר. במובן מסוים חיכיתי שאנשים שעשויים להיפגע ממקבילות אמיתיות למה שמתואר בספר, ילכו לעולמם.

" ומה החוקים שלנו כאן? חוקי המדינה, חוקי התורה או חוקי השבט? בהתחלה המציאו החלוצים חוקים לעצמם, חשבו שאפשר לשנות את טבע האדם. הכל למען הכלל, הרכוש, העבודה, החלומות. אין צרכים אישיים, אין רצון עצמי, אין חיים פרטיים. הטוב הרע, נמדדים על פי השפעתם על הכלל. שכר ועונש משולמים במטבע קשה של כבוד על פי הערכת החברה. מי קובע מה טוב לציבור? מי מחליט מה נכון לחברה? מי יעניש את הרשע? מה זה רשע? להרוג זה רע? במלחמה מותר. למען המולדת מותר להרוג. למען עצמך אסור. ואם לא יתגלה הרשע ואין אלוהים שיעניש אותו, איך ייענש?" ( שם, עמ' 98)

3. תהילה, אילו יוצרים השפיעו על כתיבתך?
בילדותי ונעורי קראתי הרבה ספרים שהשפיעו עלי עמוקות, בעיקר ספרות קלאסית. בזמן השירות הצבאי נתקלתי פעם ראשונה בספר של אגתה כריסטי ונדבקתי בחיידק של הז'אנר הבלשי. במסגרת עבודתי במחשבים נשלחתי לתקופות ארוכות לחו"ל ושם הכרתי לעומק סופרים כדוגמת ג'ורג' סימנון, רות רנדל, פ.ד. ג'יימס ומינט וולטרס. בארץ פרצה לתודעה בתיה גור שאת ספריה אני מאוד אוהבת. הספרות הבלשית הטובה משלבת עומק פסיכולוגי, חוויה תיאורית אומנותית עם סיפור עלילה סוחף.

" לא שמלכתחילה דגלו בלינה משותפת. הם לא דנו בזה כלל. הקושי והמחסור הכתיב את אורח החיים יותר מכל הדיונים באספה והוויכוחים הרעיוניים. אחר כך, כשבאנו בתים לחברים, כבר לא ראו צורך להוסיף לעומס הכלכלי והסתפקו בחדר אחד למשפחה. לפיכך נשארו הילדים לגור יחד בבניין משלהם. ורק אז עשו מההכרח אידיאולוגיה ומאילוצי הזמן עיקרון ולא ויתרו עד שהילדים עצמם, שנים רבות אחר כך, מרדו בהרגל הישן שזמנו עבר והתגנבו זה אחרי זה לשכון לבטח בחיק הוריהם" ( שם, 113-114)

4. יש בכתיבתך מאפיינים "מתמטיים". האם בחירתך בז'אנר הבלשי נובע מהרקע שלך?

אני בהחלט מוצאת שהרקע המתמטי-לוגי שלי הוא חלק בלתי נפרד מהמשיכה שלי לז'אנר הבלשי בכלל ובכתיבתי בפרט. תהליך הכתיבה היה תהליך שדומה לבנייה של תשבץ לוגי. רק אחרי שהמתווה העלילתי היה סגור וגמור התפניתי לעטוף אותו ברבדים האומנותיים והאנושיים שרציתי להעביר.

" מה קרה בדרך לאותם החלוצים שמרדו בהוריהם, במסורת ובמולדת הישנה, ונאבקו להקים חברה חדשה, צודקת שיוויונית? במשך השנים החלו ללמוד דף גמרא במוצאי שבת, החזירו את הנשים מהשדה למטבח, הקימו מפעלים שנוהלו בכוח הממון והעסיקו פועלים קשי יום מהעיירות הסמוכות. האם הפכנו לחברה בורגנית, היררכית ומסורתית? האם נשים, כמו פועלים שכירים וכמו גויים, נחשבות פחות? ואז גמלה בלבה החלטה " להראות להם, להוכיח לכולם, לנצח". איזו מלחמה עדיין לא ידעה, אבל היה ברור לה שאולי לא בכוח פיזי, אבל בכל התמודדות אחרת, בכל אתגר מחשבתי, בעיה אנליטית או מבוך תיאורטי, היא תוכל להכריע. האם גם אהבה זה מאבק?" ( שם, עמ' 150)

5. האם יש רכיבים אוטוביוגראפיים בדמויות הספר או בעלילה?

יש בהחלט חלקים אוטוביוגרפיים בספר וניתן להבחין בהם אך רב הדמיון על המציאות. גם בתיאור הדמויות וגם במרכיבי העלילה יש גרעין של אמת. ניסיתי להכליל את הטיפוסים השונים ולא להיצמד לדמות ספציפית והשתדלתי למצוא את המאפיינים של התקופה ולא את המקרה הפרטי. מתוך הכללי יצאתי לספר סיפור פרטי.

" מספרים שפעם, בימים ההם, נמצאה גופת צעיר תמהוני באסם החציר. ראש המייסדים, שלא נתן את דעתו על ספקות ולבטים, החליט שהייתה זו תאונה והורה לקוברו מיד. חברים שעלו אליו לרגל, איש איש בתורו, האירו את עיניו שיש מקום לחקור ולשאול : אולי התאבד, אולי יד זדונית פגעה בו. "קודם נקבור ונכבד את המת. מה יועיל לו אם נגלה שטרף נפשו בכפו? ומה יועיל לנו אם נמצא שיש רוע בתוכנו?" ענה בתקיפות האופיינית, שלא ידעה פשרות.." (שם, עמ' 186-187)

6. מהו תהליך הכתיבה שלך והאם את מגדירה את עצמך כסופרת?
כבתו של פרופסור לספרות (פרופ' צבי לוז), קשה לי להגדיר את עצמי כסופרת. תמיד ראיתי בסופרים כוהנים גדולים ובספרות מקדש. לכתיבה עצמה ניגשתי בחרדת קודש. אולי בגלל כל המעצורים הללו בחרתי להתגדר בז'אנר של הספרות הבלשית שנתפסה בעיני כפחות מאיימת. אבי תמיד אמר שבכל תהליך יצירתי יש אחוז אחד של השראה, ארבעה אחוזים של כישרון ותשעים וחמישה אחוזים של עבודה קשה. תוך כדי כתיבה מצאתי את דבריו נכונים. אחרי פרץ של השראה הייתי כותבת במשך יום שלם ואחר כך מתקנת ומתקנת שוב ושוב עד שהשבעתי את רצוני. ואחרי שנתתי את כתב היד לקריאה והערות חזרתי ותיקנתי אינספור פעמים.

" על מי היא בוכה? על קרול? על שמעון? על עצמה? על המקום הזה, שגזל ממנה את היקר מכל והוא ממשיך לתבוע את קצבת הדמעות שלו מכל דור מחדש. ואולי ככה זה בכל מקום וזה גורל האדם. הטוב והרע יחד, האושר והאבל בכפיפה אחת, הראשית והקץ נאבקים זה בזה ללא לאות." (שם, עמ' 222)


הספר של תהילה לוז גלמן כתוב מזווית ראייה של מספר כל יודע אך מזווית הראייה שלי הצלחתי לראות את תהילה גלמן בדמותה של טלי הצעירה שחוותה בשנות השבעים את שנות העשרה שלה, את שלהי התבגרותה. בסיום הספר כאשר נפתר כל הפלונטר והכול משתחרר נפרדת הגיבורה טלי מבתוליה, והגיבורה טלי בדיאלוג עם אסף לא מסתירה את המרחק העצום בין הפנטזיה למציאות.

"זה הכל?" לחשה בפליאה, "על זה נלחמים ונהרגים?"
אסף עצם את עיניו. אחר כך פקחן והביט היישר בעיניה שנקרעו לרווחה בחשכה, חומות ומלטפות, ובמצחה הבהיר, שקמט דקיק הצטייר לרוחבו בתהייה אינסופית, ונשם נשימה עמוקה, ובקול נמוך שהבליע רעד קל אמר. "בפעם הבאה נהיה יותר משוחררים." (שם, עמ' 236)

לכן, אם תרצו הספר הוא גם רומאן התבגרות, ולא רק רומאן בלשי.