השינויים המתרחשים סביבנו מאיצים את מהירותם ואנו נדרשים להתאים את פעילותנו

השינויים המתרחשים סביבנו מאיצים את מהירותם ואנו נדרשים להתאים את פעילותנו. מי שלא יתאים – יישאר מאחור ובשלב מסוים – יפסיד. אבולוציה.

מבלי להיכנס לפילוסופיות מעמיקות, מדובר בנושאים של יומיום הסובבים אותנו.
א. בטחון
הסר דאגה מלבך. צה"ל לא יגן עליך אם תמצא עצמך תחת אש. הוא יבוא לפנות אותך לאחר שנפגעת וישיב אש למקורות הירי שהלכו לישון מזמן. אם יטווחו עליך במשך שבועות וחודשים (ראה שכונת גילה או שדרות והסביבה), יאמרו הרבה מילים ומשפטים על זכותו המוקנית של העם
בישראל לגונן על עצמו אבל, בתום כל המילים: לא תקבל הגנה בזמן.
הפיתרון: אל תתגורר במקומות הצפויים לאש. אל תעבור שם באקראי.
ב. הגנה ובטיחות
אתה יכול להפסיק לצפות. שום גורם לא ימנע משודד לגנוב את מכוניתך. גם לא ינסו לחפש אחריה. ידידים מספרים לי שבמשטרה רק מחלקים אישורים "בשביל חברת הביטוח". בעיתון יספרו לך שהשיטה היא להמתין לשיחה מהגנבים שמא ירצו לעשות עמך עסקת חליפין: מכונית תמורת מזומן. לפיכך, חשוב שתשאיר את פרטיך במכונית. למען הקשר.
פריצות לבתים הם גזרה משמים. כך גם מלחמות כנופיות שמדי פעם יורים זה בזה בלב האוכלוסייה. "אנחנו נלחמים בנחישות בפשע" יאמר המפכ"ל התורן ויצטט אחוזים שהשתנו משנה לשנה. אפילו לא ניתן להוכיח שהנתונים הללו נכונים. אם חברה סלולארית תקים אנטנה קורנת ליד ביתך או אם חברת החשמל תטמין שנאי מאיים בגן הילדים של ילדיך – אין סיכוי שהמשרד לאיכות האווירה יעשה משהו. להיפך, סביר להניח שיאמר שהחוק
הקיים מאפשר זאת. תאונות דרכים הן אקסיומה. לא משנה מה שיקרה, התוצאה תהיה 500
הרוגים בכל שנה ואלפי נכים. הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא באמצעות עמותות פרטיות שבעליהן נכוו והחליטו להשקיע כספים פרטיים. משרד התחבורה והמשטרה לא עלו עדיין על השיטה להקטנת הנגע. הפיתרון: היה עשיר. סע במכוניות הכי מוגנות. עשה ביטוח מקיף מרבי. עבור לגור בשכונות קהילתיות שמגינות על עצמן באמצעות גדר ושומר
ופטרול קבוע. הקף את ביתך בחומה ואת חלונותיך בסורגים דקורטיביים. אל תלך ואל תטייל לאזורים מועדים לפורענות. רכוש כלב חושף שיניים, קנה אקדח והתאמן במטווח כיצד לפגוע מבלי להרוג.
ג. מגורים
השכן מרעיש בשעות המנוחה, בונה מבנה מול הנוף בחלונך. עשרה אחוז מהדיירים לא משלמים מיסי ועד. וחמישים אחוז לא מוכנים להשתתף בשיפוץ הבית. המעלית מזוהמת ומקום החנייה הפרטי שלך תפוס. אל דאגה, לא תקבל סיוע רציני מהמשטרה או מהאגודה לתרבות הדיור. זהו תהליך ארוך ומיגע שיגרום לך רק כאב ראש וכעס. הפיתרון: עבור לבית פרטי. 4 קירות שלך בלבד, ללא שכנים עם קיר משותף. אתה ממצמץ בשפתיך ואומר: יקר? אם תבדוק את ההשקעה מול היתרונות לאורך זמן תגלה שזה כדאי. כדאי מאד.
ד. עבודה
העבודה משעממת. מלחיצה. איננה גמישה. הבוס מרגיז והתמורה נמוכה או לא קיימת בכלל. חשבת שאם יציקו לך תוכל לפנות לוועד העובדים? חשבת שאם תשקיע את מלוא יכולתך תזכה להערכה וקידום. צר לי ידידי. אלו הם חלומות באספמיא. הכללים החדשים קובעים כי אם עברת גיל מסוים או אם סף השכר שלך עלה מעל סכום מוגדר, אתה בחזקת נסבל. אם תעזוב איש לא יתרשם במיוחד. למרות שאתה משוכנע שהם אמורים לקוד לך קידה פעמיים ביום. לא! עדיף להם שתפרוש מרצונך (ולפי הצורך הם גם יעזרו לך לפרוש שלא מרצונך) על מנת שהעבודה החשובה (לדעתך) תבוצע מעתה על ידי שכיר צעיר בעל תואר גבוה בכלכלה במחצית השכר שקיבלת.
הפיתרון: הבן שזוהי אבולוציה שאיננה בשליטתך. אתר תחום עבודה בה יש
לך יתרון יחסי (לדעת המעביד, לא לדעתך) ועבוד שם כל זמן שחפצים בך. אל תהסס לפרוש מהעבודה. ישנם חיים יפים ומעניינים מחוץ לעבודה.
ה. השכלה
חשבת שלימודים הם תעודת ביטוח. השקעת זמן בלימוד לתואר ראשון ושני מתוך הנחה שהתעודות יפתחו לך דלת מהודרת למשרות קורצות ואטרקטיביות. צר לי לאכזב אותך. זה נכון עד לגיל מסוים. וגם אז מדובר בדרך כלל במנהג רווח ואין מתאם בין ההשקעה שלך בלימוד לבין השימוש בלימוד בעבודה. ראיתי כלכלנים רבים שעל מנת לעשות את עבודתם בפועל נדרש רק קורס קצר. ראיתי מומחי מחשב שעסקו בבנקאות ועורכי דין שעסקו בביטוח וכאשר שאלתי כל אחד מהם לקשר בין הלימוד ובין העבודה ענו לי בכנות שהקשר מצומצם ביותר.
הפיתרון: לך ותלמד. ביוזמתך. כל חמש שנים לפחות. הלימוד נועד לעשות שלושה דברים: לאמן את המוח שלך באתגר (לימוד נושא חדש, יכולת שינון, משמעת להגשת עבודות ועמידה במבחנים), לגוון את הרוטינה בעבודתך בתחום שונה, וללמוד נושא שאתה מתעניין בו. שלדעתך תורם לך ידע. מוח דומה לשריר. אם לא מאמנים אותו הוא נעשה רופס. גיוון יוציא אותך מהשגרה וללמוד נושא שמעניין אותך שונה לגמרי מלימוד נושא שאתה חייב
ללמוד. לימוד הוא כמו ויטמין. עליך לקחת אותו בכל פרק זמן כדי למנוע התיישנות.
ו. פנאי
זמן הוא המוצר הכי יקר בעולם העסקים. אנשים לומדים בסדנאות כיצד לנצל טוב יותר את הזמן שעומד לרשותם במסגרת העבודה. פחות אנשים מקדישים משאבים על מנת להסדיר את הזמן הפנוי הפרטי שלהם. אנשים דוחים דברים "כי אין להם זמן". כיוון ש"מוטל עליהם עומס רב" והמשפטים: "איזה יום מטורף היה לי" או "אני נופל/ת מהרגליים" נהפכו לשגרת דיבור. אנשים דוחים דברים רבים: לסוף השבוע, לחופשה השנתית, כאשר יצרו לגמלאות. זוהי שגיאה. חבל על הזמן שחולף. התמזל מזלנו ובמקום בו אני עובד עברו לשבוע עבודה של חמישה ימים. מאז, ירד לי האסימון. לא רק לגבי יום שישי. אלא לכל יום בשבוע. לפנאי שלי אני קובע זמן ממש כמו שקובעים פגישה. מה אתם עושים בפנאי שלכם? קוראים ספר, רואים הצגה, צופים בסרט, פוגשים חברים בבית קפה, מטיילים סתם כך על חוף הים או במקום יפה אחר. כל אדם בדרכו וסגנונו ובלבד שזה קורה במהלך השבוע.
הפיתרון: אל תוותר על הפנאי שלך. תכנן אותו לעצמך, קבע לו זמן ועמוד בו. בכל שבוע בדוק כמה שעות הקדשת לפנאי. אל תסכים לאמירות מהסוג: יובלות לא הייתי בהצגה, בסרט, בפגישת מחזור עם חברים, לא ראיתי שקיעה או זריחה, לא הקדשתי זמן לתחביב שלי. לא קראתי....וכו'.
מה כן עשיתי בכל השבוע? אה כן! עבדתי..עבדתי...ושוב עבדתי.