שני קיבוציניקים. סיפור אהבה שמסביר למה הם חייבים לבלות בויטאליס

שש שנים היינו יחד, בתיכון המשותף של שני הקיבוצים שלנו. שש שנים של יחד בכל מקום כמעט – בכיתה, בטיולי התנועה, בעבודה במשק, בחדרי המגורים המשותפים (!), במסיבות...

אך שש השנים הללו, של משיכה וחיבה ושיחות של לא כלום ובילויים משותפים ומבטים שהיו בינינו מהרגע הראשון (היא הייתה הנערה היפה ביותר בבית הספר...), לא הספיקו - בגלל אלף סיבות – להבשיל לכדי יחד של אוהבים. כך נשארה אהבת הנעורים שלנו לא ממומשת, אהבה של זיכרון מתוק בלבד.

השנים הפרידו בינינו. שנינו נישאנו, הקמנו משפחות, עברנו לקצווי ארץ - היא לצפון, אני לדרום - והקשר בינינו הלך ונמוג. אך עדיין הייתה האהבה הראשונה ההיא קיימת במעמקי הנפש, תמה ובתולית ואמיתית, גם אם שנינו לא ידענו זאת.
ואז - אצל כל אחד משנינו לחוד, בזמנים שונים, מסיבות אחרות - התפרק קשר הנישואין הראשון. הייתה זו שאלה של זמן בלבד עד שהקשר בינינו יחודש, עד שאהבת הנעורים שלנו תפרח שוב ותוצת בלהבת האהבה הבוגרת, הבשלה. מאז אנחנו יחד – בגלל המשיכה והחיבה והשיחות (שנעשו, כמובן, בעלות משמעות ועומק ועניין) והבילויים והמבטים במי שהיא עדיין היפה ביותר בעיניי... חלומות קטנים הם נחלתם של כל בני האדם, גם של קיבוצניקים הנשואים פעם שניה. חלומנו שלנו הוא לזכות בחוויית הפינוק והכיף והיופי והרוגע והפאר והבריאות שמציע מלון "הרודס ויטאליס" לאורחיו. זהו, מן הסתם, חלומם של רבים המתחתנים עם הרבה אהבה אך ללא שולחנות עמוסי כל טוב, תזמורת ריקודים, המוני ידידים ובני משפחה וקופת פלדה שבתוכה, בסיום הערב, ימצא הזוג המאושר עשרות שיקים... האם נזכה דווקא אנחנו למתנת האהבה הזו של אהבתנו המחודשת? הלוואי...
לתשומת לב המערכת: הסיפור אמיתי לחלוטין – אני (צביקה, בן קיבוץ המעפיל) ואשתי השניה (אסנת, בת קיבוץ עין החורש) היינו יחד במוסד "מעיין" שהיה בעין החורש. אסנת עברה במהלך השנים לקיבוץ עברון (ליד נהריה) ואני לקיבוץ כפר-עזה בדרום. כיום שנינו זוג מאושר בעברון...