שולמית היתה הילדה הכי יפה בגן... אתם מכירים סיפורים כאלה

שולמית היתה ילדה יפה שלמדה איתי בבית ספר תיכון.

היא נראתה כאלה יוונית עורה לבן ופניה כבובת שיש, שיערה ארוך וחלק, בלי שתצטרך לישון בלילה עם סיכות ורשת שפעם קראנו לזה אבו עגילה.
אבו עגילה היה מן סיבוב בראש של השיער לצד ימין עם סיכות שהיות תקועות עמוק בתוך הקרקפת והיו מעורבות כמעט באופן כירוגי בפלאי המוח.
מדקדקי דבר היו קמים בשעה 03.00 לפנות בוקר להפוך צד באבו עגילה ובבוקר היו קמות כמו שחקניות קולנוע שישר מהמיטה הולכות לסט הצילומים לסרט שעומד לזכות באוסקר.
ורק שולמית כפי שהלכה לישון ככה קמה , ישר לבית ספר לחיק עלם החמודות שכולנו פינטזנו עליו, נועם.
הטקטיקה המיוחדת להגיע לנועם וחבריו היה להתעלק על שולמית וזו סללה את הדרך לעמוד בהפסקה בחברת "הגברים" של אותם הימים שאיך שהגיעו לגיל 16 פסקו את רגליהם לטובת הכסא של ההונדה חצי של אותם הזמנים.
לשמחתי המאוד רבה, אפילו אלוהים שבשמיים עשה עימי חסד ומלבד החסרון הנורא הזה של השימוש באבו-עגילה, חנן אותי השם הטוב ב- good loking ולא די בזה גם בחוש הומור שעזר לי עם השנים להיות במקום טוב באמצע בחיבת המין החזק.
אבל אני מודה, לא נראתי כמו שולמית.
היא עמדה בתור לפני כולם שאלוהים חילק את היופי.
לא די בזה שפניה היו כפני אלה יוונית, גם גופה ניכון בממדי בובת הברבי המפורסמת ואת גופה עיטרו בגדים מהודרים במיוחד, תוצאה ישירה מעיסוקו של אביה שהיה איש עסקים חובק עולם.
כן, זו היתה שולמית. כבר הזכרתי שהיא היתה תלמידה מצטיינת?
באחד מערבי שישי צלצלה אלי שולמית והזמינה אותי להצטרף אתה ועם עוד חבר נוסף שעבר להתגורר בשכנות לביתה.
תחושת הבטן שלי היתה שזו הולכת להיות הנפילה של חיי, אבל כדי להיות עם שולמית ונועם יצאתי למסיבה לא לפני שהעברתי את אחר הצהרים עם מעטפת רשת מעל לראשי.
האמת? נראתי לא רע עם השמלה של שולמית שהחליטה שהיא קצת גדולה עליה.
על ההונדה חצי שחיכתה לי ברחוב , ישב דני המושלם שהביט בי בהערצה והוכתר כנסיך החלומות בדיוק כפי שמתואר בכל ספרי הילדים, של "היו היה פעם".
ועקף את נועם אפילו לא בסיבוב.
זה קרה לפני בערך 25 שנים מאז נולדו לי ולדני שלושה ילדים מופלאים לא לפני שכל אחד מאתנו בנה לו קריירה מפוארת .שולמית נעלמה מהמק"מ שלנו כל אותם שנים רק ידענו שנישאה והיא מתגוררת בהולנד.

ואז, אז הוקם אתר באינטרנט ששמו "חברה" לא היתה שמחה ממני לראות את השם של שולמית מתנוסס ב"חברים שלי" ושל כמעט כל הגברברים של התקופה ההיא ואכן יום אחרי כן קיבלתי מייל משולמית שהיא כל כך מתרגשת ורוצה לראות אותי.
ההתרגשות והשמחה מהרעיון של המפגש הנוסטלגי עם ה"חברה" של ההונדות היה בלתי ניתן לתאור וכך ראינו עצמנו מתכוננים למפגש המרגש הזה.
הפגישה היתה בבית קפה מתוקשר ברמת השרון.
כשאני אוחזת באהבת נעוריי עשינו כניסה.
במבט חטוף הבנו שאף אחד לא הגיע.

רק שולחן אחד היה מלא בגברים עבי כרס וקרחים שלא מרצון ובתוך כל ההמולה הזו ישבה אשה שמנה ששיער לבן חלק מעטר את ראשה.

היי הנה הם, וואלה לא השתנו צעקו לעברנו.
אלוהים החבורה הזו היתה החבורה של פוסקי הרגלים של התיכון.
ישבתי כמומיה, קולי רעד והייתי אחוזת עמוק שאני לא מפסיקה להסתכל על החבורה המוזרה הזו ,בדמיון הכי פרוע לא יכולתי לשחזר את חבורה האופנועונים בדימוס ואת שולמית היפה שנראתה יותר כחיה מהסוג שאוכלים על האש..
זה היה הערב הכי ארוך ומוזר שהיה לי ב- 25 שנים האחרונות.

נכון שלפני 40 שנה היא היתה לפני שאלוהים חילק את היופי.
אבל עם השנים מה זה התפלחתי לפניה בתור...