אפילו שמשון הכי גיבור לא הצליח להתאקלם בעזה. התנתקות עכשיו

הגיעה העת שאגלה לכם את האמת. את מה שכולם חשים אולם לא מעזים לומר. ההתנתקות מרצועת עזה לא תקרה כל כך מהר. לא בזמן הנראה לעין. מדובר בחזון קשה ליישום. אריך נגן. זה דומה ליציאת מצרים. ההכרזה על יציאת מצרים היתה קלה. תיק-תק וכולם יצאו. כעבור יומיים שלושה, נגוז גם צבא מצרים. עמוק בים. נותרנו לבד. אנחנו עם עצמנו. זוהי הבעיה הגדולה ביותר. כי אנחנו אומה לא שקטה ולחלוטין לא הומוגנית. כעת, צריך היה לבצע את המשימה האמיתית. להגיע לארץ הבחירה. וכמה זמן זה לקח? חודש, שנה, עשור? הרבה יותר. אומרים שפי ארבע. מה קרה להם בדרך. איך זה שהלכו במעגלים עוד ועוד ולא השכילו למצוא את הנתיב הקצר ביותר ליעד. אהה. אני יודע. ישנו כמובן ההסבר היפה. הם היו נגועים בחטאים. רגילים לסיר הבשר. להרגלים הקדומים שלהם. קשה מאד להשתנות. זהו תהליך. וכדי להיות בשל לשינוי צריכים "להיעלם" כל בעלי הדעות הקדומות. ואלה שנולדו במדבר, צריכים לחוש מאד לא בנוח במדבר הצחיח על מנת לרצות להגיע לארץ נוחה ונעימה יותר. עיקרון ידוע. בכל סרט ומחזה אנו מתנסים בו. קודם

שנגיע ליעד האידיאלי, אנו חייבים להתנסות במשהו לא נעים. במשהו נורא. ורק אז יהיו לנו תעצומות נפש ברמה מספקת כדי לגבש מוטיבציה.
נחזור לימינו אנו. כמעט ארבעים שנה הסבירו לנו בהיגיון צרוף ובנימוקים חותכים
כי לאחר מלחמת ששת הימים, שחררנו אדמות מולדת. הם בכלל לא התכוונו לעזה ובנותיה. אפילו שמשון הכי גיבור לא הצליח להתאקלם בעזה. תחילה סילק את שערי העיר. ולבסוף סיים בחורבן המבנה המרכזי של העיר. לא רבותי. הכוונה הבסיסית של המסבירים היתה לאזור יהודה ושומרון ובמיוחד לסביבות ירושלים. באזורים אלה, כל שביל שהנך דורך עליו יש בו הד היסטורי. כל אבן היא בעלת יחוס. ועל כל הר, עמק וגבעה אפשר לספר תריסר סיפורים בהם משולבים אבותינו. הסבירו לנו במשך שנים והשתכנענו. גם הנוף היה יפה. איפשר לרבים מאיתנו ליצור מפגש חדש עם הטבע. בית עם גינה. נוף קדומים מנגד. ופלח עם מחרשה בשדה הסמוך. ופתאום..בזמן קצר ביותר..תפנית. 180 מעלות. כעת, מסבירים לנו באותה רמה של היגיון צרוף שמה שהסבירו לנו עד כה – איננו נכון. אין זה מוסרי לשלוט על עם זר. זה מוליך לאובדן צלם אנוש. לשלטון של אדונים ומשרתים. זה גם מוביל למאבק אלים בלתי פוסק. ההסברים בעקרוניים במדינה שלנו דומים לבורסה. עליות וירידות. מעין אופנה חולפת. והמסבירים אינם בוחלים בשום אמצעי. עיתונות. טלביזיה. רדיו. אתה סופג ראיונות והסברים מלומדים עד שהנך מגיע למצב בו הנך נוטה להסכים עם הצד האחרון שלשונו רהוטה ונימוסיו טובים. הקטע הבעייתי ביותר מתרחש כאשר מתחילה הדברת ו/או הפרסומת לחזור על עצמה. ברמה של שטיפת מוח. צד א מסביר על קדושת הארץ, אבניה וגלליה. צד ב מסביר את הסכנה בהתערבות בקרב המוני מוסלמים שבלשון הכי עדינה: אינם מחבבים אותנו. ראש הממשלה אומר כי אין זה תקין לשלוט על מיליוני פלסטינאים. יש לאפשר להם להקים מדינה נפרדת. "התברר שאריק צדק..."ברקע, אני שומע ויכוח מיניאטורי על כלובי הדגים במפרץ אילת. צד א' אומר שהכלובים מזהמים את המפרץ. צד ב טוען שלא. "התברר שדליק צדק..."ואנו האזרחים כמובן בתווך. מי
מבין השניים צודק? צד א' או צד ב'? זו השאלה. במדינה סבירה, היה קם גורם מנהיגותי או סמכותי והיה פוסק ואוכף. ממש לא אכפת לי לטובת מי. אבל מי אמר שאנחנו מדינה סבירה. אפילו הקמתנו לא היתה סבירה. בישראל, הפסיקה איננה מלווה באכיפה. אומרים. אך לא עושים. וכך לא נדע, כפי הנראה לאורך זמן ממושך, האם דליק צדק או האם אריק צדק. השיטה הנהוגה אצלנו תהיה תמיד מבוססת על זמן רב שיחלוף. מעין "פיליבסטר". משיכת זמן. בתקווה שבמהלך הזמן שיחלוף משהו ישתנה בתמונה. שיטה מזרח תיכונית ידועה. אבל לי כבר יש סימן ברור לפיתרון. וכעת, אני עומד לחשוף אותו בפניכם.
ביום שיסולקו כלובי הדגים ממפרץ אילת, או אז תתחיל להתממש ההינתקות. אף לא רגע אחד קודם לכן. זהו זה. אני גמרתי.