הצתה מאוחרת? לא ממש. שוש מיימון על סרטים שכדאי לראות

כתבה וצילמה: שוש מיימון


פסטיבל הסרטים בירושלים, שחגג השנה את שנתו העשרים, הוא אחד האירועים המרתקים והיפים שנתברכה בהם ארצנו משופעת הפסטיבלים.
קודם כל, תמיד כיף להגיע לירושלים. ירושלים היא מפלט מרנין לתל אביבית כמוני שעומס החום והלחות כאן הופכים אותי לפשטידה מטוגנת. אז מה יכול להיות יותר טוב מלברוח לירושלים ועוד בתירוץ של פסטיבל סרטים? בפרט שהסינמטק הירושלמי ממוקם באחד המקומות הכי יפים בארץ אם לא בעולם? בקיצור, היופי עוצר נשימה, מזג האויר יבש וצלול והסרטים.... חבל על הזמן. (בין האורחים,בתמונה, אשת הרוצח רעי חורב)

ליה ואן ליר, שיזמה את הפסטיבל, ליקטה יחד עם אבינועם חרפק ויגאל מולד-חיו למעלה ממאה סרטים מרחבי העולם, עלילתיים ודוקומנטרים שאתה לא יכול למצוא במקום אחר. והתוצאה, כאמור, מרתקת.
אורח הכבוד השנה היה הבימאי היוגוסלבי הנפלא אמיר קוסטריצה ('שעת הצוענים') שהסרט שלו 'החיים הם נס' פתח את הפסטיבל. כמו בכל שנה גם השנה התמודדו סרטים ישראלים על פרס וולג'ין, כשהזוכה בו, מקבל 40 אלף דולאר ועל פי רוב גם קוטף בהמשך גם את פרס האוסקר הישראלי. (בתמונה- מילי אביטל ובעלה הטרי)
השנה התמודדו 14 (!) סרטים על הפרס. מספר שיא שהוא תוצאה ישירה של חוק הקולנוע שנחקק לפני כארבע שנים, והשנה ביבי וחבורתו רוצים לבטל או לצמצם אותו. הגזרה הזו מרגיזה במיוחד כי שפע הסרטים הזה רק מראה שיש כאן כשרונות מתפרצים שעם קצת תמיכה עושים עבודה נהדרת.
מה שמאפיין את הסרטים המתמודדים הוא הפלוראליזם. אין מכנה משותף אחיד. המבחר הזה פורש פנורמה צבעונית ומרתקת של ההוייה הישראלית על מורכבותה וגווניה השונים. יש כאן ערבים ויהודים, חרדים, מתנחלים, הלומי קרב, אינתיפאדה ופיגועים, נשים וגברים, אבות ובנים ואפילו מסות פילוסופיות נוגות. (בתמונה: אהוד אולמרט)

רפרוף קצר ברשימת הסרטים: 'דיסטורשן' של חיים בוזגלו, על בימאי תיאטרון תקוע שמתחקה על חיי חברתו באמצעות חוקר פרטי וכך שואב חומרים למחזה שלו. כל זה על רקע האינתיפאדה, פיגועים, מתח וחרדה. 'אהבה קולומביאנית' של שי כנות, היא קומדיה פרועה ומבדרת על דור תלוש ומנותק ועל נצחונה של אהבה מול מנהגים מסורתיים נוקשים ואב קפדן. 'עטאש' (צמאון) של תאופיק אבו וייל על משפחה ערבית שנאלצה לעזוב את הכפר בגלל 'כתם' בכבוד המשפחה, על אב נוקשה ושתלטן ועל חיים ללא מוצא בכבלי המסורת. 'בלק ג'ק' של אריק לובצקי ומתי הררי, דרמת פשע קלילה ומבדרת על תהליך התבגרותו של עבריין צעיר. 'האושפיזין' של שולי ראנד וגידי דר, חושף בפנינו את ההווי בשכונה חרדית ומספר על מפגש בין חוזר בתשובה עם חבריו מן העבר, שני עבריינים שנמלטו מהכלא. 'ולקחת לך אשה' של רונית ושלומי אלקבץ, סרט טעון המתאר שלושה ימים בחיי זוג, הורים לארבעה ילדים, ש'תקועים' זה עם זה וחווים גהינום משותף. מה תוקע אותם ביחד? מסורת? אהבה? פחדים? הרגל? 'תגובה מאוחרת' של שמוליק קלדרון, מטפל בחוויית הלם קרב דרך תקליטן צעיר שמלחמת המפרץ מחזירה אותו אחורה לפחדים שחווה במלחמת לבנון. 'אור' של קרן ידעיה, עוסק במערכת יחסים בין אם שהיא זונה לבין בתה, נערה בת 18, המטפלת באמה החולה. 'מדורת השבט' של יוסף סידר, מספר על אם חד הורית המנסה להתקבל להתנחלות שמקבלת לשורותיה רק 'זוגות' ובוחן דרכה את הצורך העז של כולנו להשתייך, ואת המחיר שמשלמים על כך. 'אבנים' של רפאל נדאג'רי, עוסק בשגרת יומה של אשה צעירה, נשואה ואם לילד שמנהלת רומן עם גבר אחר. כשהוא נהרג בפיגוע חייה מתנפצים. 'מטאליק בלוז' של דני ורטה הוא ספור מסע קומי- טראגי של שני ישראלים שמנסים למכור מכונית אמריקאית מפוארת בגרמניה ותוך כדי כך הם מתעמתים עם הזכרון הקולקטיבי הישראלי כלפי גרמניה הנאצית. 'שנת אפס' של יוסף פיצ'חזדה , קולאז' יפהפה המושפע מ'תמונות קצרות' של רוברט אלטמן ושוזר כמה ספורים שלכאורה נפרדים זה מזה אך מתחברים ביניהם בקשר עדין. דרך הדמויות מתאר פיצ'חזדה את האבסורד, הכאב, הרוך, הציניות, הרשע ואובדן התמימות המאפיינים את חיינו. 'ספור קיץ' של שמוליק פלג חיימוביץ', הוא ספור קטן ונוגה על אהבתו של נער מתבגר אל צעירה חולת לב. 'הכלה הסורית' של עירן ריקליס מספר על קבעון מחשבתי, על האבסורד שבביורוקרטיה ועל המבוי הסתום בסכסוך הישראלי ערבי, דרך חתונתה של מונה שעם המעבר לבעלה החי בשטח הישראלי נאלצת להתנתק ממשפחתה. זהו ספור על גבולות ומחסומים פיזיים, נפשיים ורגשיים.

אז יש לנו כאן סלט ישראלי עם מבחר טעמים: סרט אחד פוליטי, 'הכלה הסורית, קומדיה מטורפת על גבול הקומיקס –'אהבה קולומביאנית'. עריצותו של הגבר ומצבן הנורא של הנשים בחברה הערבית. סרט פסיכולוגי בנימה אירונית דקה- 'דיסטורשן'. 'ולקחת לך אשה' של רונית ושלומי אלקבץ , שבעיני הוא סרט חשוב ואמיץ, וארחיב עליו את הדבור בהזדמנות אחרת, שחודר אל לב המאפלייה של הזוגיות ומתאר תמונה דחוסה ומעיקה של זוג מסורתי צפון אפריקאי, תוך שהוא משחיל אמירות נוקבות על יחסי גברים נשים ומעמד האשה בחברה המסורתית. סרט חזק, נוקב, חושני, עסיסי, יצרי ובוטה. 'מטאליק בלוז', סרט מרנין ומצחיק עד דמעות שמחטט בפצע המדמם של יחסי ישראל-גרמניה ובוחן מושגים כמו חברות, משפחה, מולדת ונאמנות.
'תגובה מאוחרת' מתמודד עם הטראומה של מלחמת לבנון, 'ספור קיץ' ו'מדורת השבט' – שניהם דרמה מקסימה על גיל ההתבגרות, 'שנת אפס' היה מצחיק, וכואב ואבסורדי ונפלא. 'אור ' ו'עטאש' (צמאון ) שגם זכו במשותף בפרס וולג'ין, נוגעים ביחסי אבות ובנים - אמהות ובנות, ו'האושפיזין' בוחן את כוחם של אמונה, חברות ואהבה.
אם בשנים קודמות היה ברור מי הסרט הישראלי הזוכה, כי לרוב היה סרט אחד שהוביל, השנה הדילמא היתה קשה במיוחד. צפיתי בכל כך הרבה סרטים טובים שמבחינתי הפרס הראשון הגיע בקלות לחמישה-שישה לפחות..
לא רק אני התלבטתי איזה סרט יקבל את הפרס. גם השופטים. עובדה שהם חלקו את הפרס בין שני סרטים. עד כדי כך קשה היה להם להחליט. אמנם 'עטאש' של תאופיק אבו ויל ו'אור' של קרן ידעיה קטפו את הפרס הראשון, אך מצדי הפרס הגיע גם ל'ולקחת לך אשה ' של רונית אלקבץ, 'מדורת השבט' של יוסי סידר, 'האושפיזין' של גידי דר ושולי ראנד, 'שנת אפס' של פיצ'חזדה ו'מטליק בלוז של דני ורטה. אז טוב לראות שלמרות כל הקושי בהפקת סרט יש לנו קולנוע ישראלי והוא חי ונושם ובועט.