דם המכבים: זיכרון ושכול באמנות ישראל

תערוכה קבוצתית חדשה במוזיאון הנגב לאמנות, במלאת 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. ממלחמה למלחמה ונוגעת בבשר החשוף. אוצרת אורחת ד"ר מירי גל-עזר.

"דם המכבים" - שם רב משמעות, המעלה בדמיונינו אסוציאציות מורכבות. שם התערוכה לקוח משמו של פרח הבר "דם המכבים", המופיע על מדבקת "יזכור" של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, ומשמש סמל לגבורת הנופלים. כך התערוכה - חזקה, מצמררת, מותירה רישום עז בלב המתבונן, המנסה להעמיק בהבנת היצירות ומשמעותן.

מוזיאון הנגב לאמנות מציג תערוכה ראשונה מסוגה, המוקדשת לתגובות אמנותיות בישראל למלחמה ולהשפעותיה - החרדה, אימת הקרב, הכאב והשכול, ולאופני עיצובם בשפת האמנות.

התערוכה "דם המכבים - זיכרון ושכול באמנות ישראל", המוצגת במוזיאון הנגב לאמנות, מתמקדת לראשונה באופן מפורש בכאבי מלחמות ישראל, בתודעת הזמן ובהיסטוריה הקשה של החברה הישראלית, כפי שהיא מתגלמת בעבודות אמנות של אמנים מרכזיים. התערוכה, בה מיוצגים כ-30 אמנים, היוצרים באמצעים שונים: ציור, פיסול, צילום, וידאו ארט, מבקשת להדגיש את המשותף לדורות שונים של אמנים ואמניות, ובה בעת, להצביע על תהליכי שינוי בנושא רגיש זה. להציע הרהור, התבוננות עמוקה ואף הזדהות ונחמה.

התערוכה מפנה מבט אל העבר, אל אמני מלחמת העצמאות, שהיו אז לוחמים, הורים ומורים, בהם: לודוויג בלום ("מגדל המים בנגבה"), משה טמיר ("אמנון הפצוע"), מנחם שמי ("דיוקן ג'ימי המת") ואחרים. מבין האמנים הוותיקים שעסקו רבות במלחמה, בולט יגאל תומרקין בעבודות חשובות ("הוא הלך בשדות").

לצדם, מוצגים אמנים ואמניות שהיו מעורבים כלוחמים או כאזרחים במלחמת יום הכיפורים, בלבנון ובאינתיפאדה, וכאלה שהתנסו ב"מלחמת העורף": שי אלוני, דרורה דומיני, דוד וקשטיין, ארז ישראלי, יובל כספי, יוג'ין לימאי, קובי לפיד, חיים מאור, מירי נשרי, אפרת נתן, מרב סודאי, אסד עזי, אלי קופלביץ', צביקה קנטור, דויד ריב, דינה שנהב ועוד. התערוכה כוללת עבודות המוצגות לעתים נדירות וגם עבודות שמוצגות לראשונה.

יוזמת התערוכה והאוצרת היא הד"ר מירי גל-עזר, חוקרת בעלת שם בתחום שדה האמנות בישראל ובעלת הכרות עמוקה עם אמנים ועם סוגיות מפתח באמנות ובתרבות הישראלית. מנהלת המוזיאון, הד"ר דליה מנור: "מוזיאון הנגב לאמנות נטל על עצמו משימה מורכבת להעלות לשיח האמנות נושא כאוב וחשוב זה. עד היום רק תערוכות ספורות התרכזו בנושא המלחמה באמנות, וגם אלה לא מיקדו את המבט בכאב המתמשך, המחלחל לאורך זמן בחברה הישראלית ובאמנותה. ההקשרים שמציעה האוצרת מאירים באור חדש את תגובת שדה האמנות למלחמה, ואת יחסם של האמנים עצמם למציאות הקשה, שבה הם נוטלים חלק כחיילים וכאזרחים".

אולם 1 - מיתוס וזיכרון:
האולם הראשון של התערוכה עוסק במיתוס הגבורה ובאופני הזיכרון שלו. המיתוס הוא סיפור אידיאלי, באמצעותו חברה מספרת לעצמה, מאין היא באה ולאן היא הולכת. אנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים, את תבניות החשיבה ואת האמונות שלהם. הזיכרון משמר את המיתוס וגם נבנה ממנו. כאשר אנו עסוקים בהתבוננות ובהרהור על עבודות האמנות שבתערוכה, אנו משתתפים בעיצוב המיתוס, המשתנה ומתפרש מחדש כל העת, ומעצב אותנו מחדש כיחידים וכתרבות - את הזיכרון האישי שלנו וגם את הזיכרון הקיבוצי.

אולם 2 - חדר הילדים:
במבואה לחדר זה מוצגות שתי תיבות אור מעוטרות בעלים, מול טלוויזיה הפועלת בקול ונראים בה כפות ידיים צמודות וציור שבו דמות קטנה של גבר בין שפעת צמחיה ופריחה בטבע. מכאן עוברים לחדר ילדים ישראלי אופייני, צבעוני ומואר, שבו ארון בגדים, מיטת תינוק, גיגית לתינוק, לוח לציור, עגלת משחק, צעצוע מעץ, ציורים ותצלומי ילדות על הקירות, בו נוכחים אמא, ילדה, ילד ותינוק, ומחלונו ניבט מטע אפרסמונים. זוהי החזות הנעימה והיפה של חדר הילדים. חדרי תצוגה אלה עוסקים בחלחולם של השכול וזיכרון המלחמה לחיי היום של ילדי ישראל, האמהות והאבות והחברה הרחבה, בצד שאלות קשות העולות מעמדה של "אימהות ביקורתית". נראה כי במלחמות הקודמות נשמע קולו של אבא, כנגד עקידת הבנים, ואילו עתה "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע", "קולה של אמא".

אולם 3 - שדות הקרב:
הבית הישראלי סמוך מאוד לשדות הקרב, בתודעה ובהתנהלות חיי היום-יום: בתים ישראליים מופגזים במשך שנים במלחמות, וכהרף עין עלולים יושביו לצאת ממנו אל שדה הקרב, או אל המרחב הציבורי, בו מתבצעים פיגועים ולעיתים קרובות הם לא יחזרו משם אל ביתם ומשפחתם.

אולם 4 – שחור לבן:
חדר אינטימי זה יוצר ניגוד צבעוני וסגנוני לשדות הקרב, אך מרכיביו הסמליים והמרוחקים קמעא, ואלה הנוגעים במציאות המיוצגת מצויים גם הם ב"שדות הקרב" ובפרקים הנוספים של התערוכה. האופן הבסיסי של תיעוד המלחמות במאה העשרים ועוד קודם לכן, הוא ברישומי מחברת או על גבי גיליונות קטנים בשדה הקרב, בשחור לבן, באמצעות עפרונות, פחם, דיו ומכחול. אמנים תיעדו מלחמות במשך שנים רבות באופן זה ובצבא הבריטי עד היום מגייסים אמנים בתפקיד של "אמני מלחמה" רשמיים.

חדר 5 - כאב השכול:
שכול המלחמה המתמשכת מצוי בחיי היום יום של החברה הישראלית ומלווה אותה לאורך שנים, עוד מימי תחילת ההתיישבות. הספרות והשירה, התרבות הפופולרית, המוזיקה, הקולנוע והטלוויזיה עוסקים רבות בשאלות של כאבי המלחמה, האובדן הכבד, מיתוס הגבורה, השכול והזיכרון. באופן מפתיע, הייצוגים של הנושאים הללו באמנות אינם בולטים במידה שהיינו מצפים לה. חדר זה מוקדש להתבוננות ולהרהור במחיר המלחמות המתמשכות, באהדה ובתמיכה באבלם וכאבם של הקרובים, ההורים והמשפחות, הרעים הלוחמים בשדה הקרב והחברה הישראלית כולה.

התערוכה תוצג כשלושה חודשים.

מוזיאון הנגב לאמנות, רחוב העצמאות 60 באר-שבע

טל' 6993535-08

אתר: www.negev-museum.org.il