ד"ר עמי שינפלד רץ מכל הלב

מה בין מנתח לב, מרתון של 10 ק"מ ועורכת פורטל נשים ?
התשובה היא אחת : ד"ר עמי שינפלד – האיש והחזון.

את ד"ר שינפלד הכרתי בנסיבות לא נעימות בכלל כאשר נודע לי כי על אבי לעבור ניתוח לב פתוח והכל הוחלט ונעשה תוך יממה אחת.
יחד עם זאת, האפשרות להכיר את מי שעומד לבצע את הניתוח, הייתה תרופת ההרגעה הראשונה.
אז הכרתי לראשונה את ד"ר שינפלד, איש גבה קומה עם חיוך רחב ותמידי ואופטימיות החדורה לו בנשמה – עובדה שאי אפשר היה לפספס אותה.

ד"ר שינפלד עשה עבודתו נאמנה ויחסי הערכה וכבוד הדדי נרקמו בין משפחתנו לאדם שעומד מאחורי הטייטל הכביר של מנתח לב.
החל מביקורות שגרתיות ומלאות עניין ועד לשיחות נפש. אין מה לעשות, כאשר נוצרת כימיה בין אנשים... זה עובד וזה מדהים.

לימים התבשרנו כי הרופא המהולל כתב יומן מסע משלו הקורם עור וגידים ועומד להפוך לספר – ואפילו בנקודה זו הצטלבו דרכנו בצורה קרמתית משהו.

ברגע שיצא הספר, סקרנותי גברה ומיד ניגשתי לקרוא אותו. אז אם עד כה הבנתי איזה אדם נפלא עמד מולי, עכשיו זה היה חתום ובטוח.
כל מי שיטרח לקחת את ספרו של ד"ר שינפלד, "לרוץ מהלב" ליד, לא יעזוב אותו עד לרגע הסיום ובטוח משהו ידגדג לו בגוף כך שיקבל תמריץ אמיתי לצאת ולרוץ בעצמו.

עמי שינפלד, האדם הפרטי, הוא איש כנה וחכם, מלומד אך לא פחות רגשן. זה מה שהופך אותו למיוחד ומעורר השראה.
כאשר הבשיל המועד לשיחה בארבע עיניים על הספר ועל החיים, החלטתי לשתף אתכן/ם בהיכרות עם הלבבי שבאדם – רופא עם חזון ותובנות מרתקות על החיים.

שינפלד לא היה מסוגל לרוץ יותר מ-50 מ' עד גיל 52, אך עם הרבה רצון ועקשנות גילה את סוד ההצלחה, וכעבור שנה הצליח לרוץ עשרה קילומטרים.
וכך הוא מתאר את ההתחלה: "הריצה תמיד הייתה בשבילי קשה מנשוא, ניסיתי וניסיתי כל-כך הרבה פעמים, אבל זה לא הלך; מיד הייתי מתחיל להתנשם ולהתנשף... אני חושב שלא אגזים אם אומר שבחמש השנים האחרונות ניסיתי להתחיל לרוץ לפחות עשר פעמים. למרות הסלידה הגדולה שלי ממותגים, קניתי נעלי ריצה מהיקרות ביותר... הן עמדו יומיים בחדר השינה, וכבר השתוקקתי לנעול אותן ולצאת לרוץ. ושוב מטרים ספורים לאחר תחילת הריצה הרגשתי שאני גמור, שהנשימה לא סדירה... ואפילו לא השלמתי את מחצית הסיבוב בגן הציבורי הסמוך לביתי. עוד ניסיון ועוד אחד, ולא, זה לא הולך..."

בספרו של שינפלד מורגשת תנופה כי הוא מסופר תוך כדי ריצה.
לכל אורכו שזורים סיפורים קטנים, משעשעים, מרגשים, מעוררי מחשבה ומעוררי השראה של פציינטים, קולגות, ואנשים נוספים שפגש בדרך, כמו גם קטעי אינפורמציה רפואית וספורטיבית המעניקים טעימות מהמחקרים החדשים והמרתקים ביותר, ומפריכים מיתוסים המסבירים את כל מה שצריך לדעת על ריצה ועל מאחורי הקלעים שלה - מהסברים על קפאין, קלוריות ומדד ה-BMI ועד כאלו על פרפור חדרים, ניתוח מעקפים ואבי העורקים, עניינים הנוגעים לעיסוקו המקצועי כרופא לב..

מיהו עמי שינפלד?
ד"ר עמי שינפלד (54), הוא נשוי (בשנית) ואב לשישה ילדים, תושב גבעתיים, מנתח לב בכיר בבית החולים שיבא, תל השומר ומנהל מרפאת מחלות אבי העורקים החזי. השתלם בניתוחי אבי העורקים באוקספורד, אנגליה.
הוא חבר סגל בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב, חבר האיגוד הישראלי לקרדיולוגיה ולניתוחי לב וחבר האיגוד האמריקני למחלות לב (American Heart Association).
ד"ר שינפלד מתנדב פעם בשבוע במרפאה ראשונית בשדרות, וזכה במגן שר הבריאות בשנת 2009.

ואחרי רקורד מרשים שכזה, הודו שגם הלב שלכן/ם מתחיל להיפתח אליו...

"עד גיל 51", הוא כותב בספר, "לא הייתי מסוגל לרוץ יותר מחצי דקה, אולי 45 שניות...עד גיל 36 לא עסקתי בשום פעילות ספורטיבית. כנראה לא ידעתי או לא הפנמתי, אבל הייתי איש עצוב, מדוכדך, לא מאושר, עייף תמיד.
בעבודה העומס היה קשה, יום רדף יום, התורנויות הארוכות, המשמרות האין-סופיות... אהבתי את זה, אבל בסופו של דבר הייתי עייף פיזית וגם נפשית. אורח החיים של מזון מהיר וסיגריות היה חלק בלתי נפרד מהשגרה שלי, בלי שהיה לי בכלל פנאי לחשוב על הנזק שיש בכך. רק כשעברתי צנתור לב דחוף הבנתי שיש בעיה, שאני מוכרח לעשות שינוי ועדיף שזה יקרה במהרה.
כיום אני תמיד רוצה לומר לכל אדם שאני מזהה אצלו את הדפוס הזה - תרוץ, והכול ישתנה".

כמי שגילה בגיל מאוחר יחסית את פלא הריצה, שיינפלד לא יכול להפסיק לשבח אותה, ולהעיד - גם כאיש מקצוע מתחום הרפואה - כמה היא טובה ללב ומפחיתה סיכוני: סרטן, אוסטאופורוזיס, אלצהיימר, כולסטרול גבוה ומה לא, אפילו מחלות הקשורות בניוון עיניים.

העידוד לא הגיע מבית
כל הנתונים הביוגרפיים של שינפלד הרחיקו אותו מריצה: נצר לשני סבים רבנים ובן לאב ממשפחה חרדית חסידית, שגדל בבני ברק עד גיל 12 וספג בבית יחס של זלזול מוחלט בספורט. בכיתות הנמוכות של בית הספר למד בבית ספר עצמאי של הזרם החרדי - שם לא היו שיעורי התעמלות וכל פעילות ספורטיבית נחשבה "בזבוז תורה".

ואין לזלזל גם במה שראה אצל הוריו : אביו הוא אדם שמן ומעולם לא עסק בספורט – עובדה שהדליקה לא נורה אדומה בשלב מסוים בעוד שאצל אימו – מורה בעברה – ראה כי היא משתדלת ללכת ולרקוד ריקודי עם ותמיד חוזרת מחויכת... גם כן אינדיקציה ראשונה לבאות. יחד עם זאת, מעולם לא היה עידוד לספורט.

בפועל, גם הנתונים הפיזיים הבסיסיים של הרופא המהולל לא היו להיט. הוא גבוה מאוד, צנום, בעל פנים ארוכות ובעל הליכה גמלונית משהו. הוא המומחה בארץ לבעיות אבי העורקים של החולים בתסמונת מרפאן - תסמונת גנטית לגמרי לא נדירה (אחת ל-5,000 לידות), שחוליה סובלים כולם מאבי עורקים מורחב ועל כן מועמד לקריעה, וחלקם מתאפיינים גם במראה ייחודי: הם גבוהים, דקים, ויש להם הליכה אופיינית - תוצאה של פרקים משוחררים. שינפלד עצמו, שסבל מחולשה, ואף לקה בכאבים בחזה בהיותו סטודנט, נחשד כנושא התסמונת אך תוצאת הבדיקה הייתה שלילית אצלו.

שינפלד כותב בספרו כי לפי התרשמותו, אותם אנשים שהפכו את הספורט לאורח חיים הם פחות הטיפוסים ש"נולדו" ספורטאים, "אלא אנשים שבעבודה קשה סיגלו לעצמם את דרך החיים הזאת". ההתרשמות הזאת קולעת לו במדויק כי כל מי שהכיר אותו בנעוריו - בהם השקיע מאמצים רבים בהימנעות מכל מאמץ פיזי, לא יכול להאמין שהוא נוהג לרוץ כיום.

בכיתה ד' עבר שינפלד לבית ספר של המזרחי ושם כבר היה שיעור התעמלות. אחרי מאה מטרים של ריצה היה שיינפלד נשבר ועובר מבויש להליכה. "כתוצאה מזה הדימוי העצמי שלי היה נמוך", הוא אומר, "כולם רצים, ואני, אחרי כמה דקות, נחנק לגמרי". הוא לא שיחק כדורגל ונמנע מספורט. גם בצבא ראה שהוא מסוגל ללכת במשך שעות, במסעות והכול, אבל לרוץ, לא. אין מה לעשות, אמר לעצמו, יש אנשים שלא מסוגלים לרוץ.

"לרוץ מהלב" חושף בפנינו סקופ!
על פי מחברו, כדי לרוץ לא חייבים להיות רזים או שריריים, אתלטים או ספורטאים, לא חייבים להיוולד עם צופן גנטי מסוים – כל אחד יכול לרוץ, כל אחד – בן 20 או בן 70 – מסוגל לרוץ עשרה קילומטרים.
"הניצחון הגדול הוא לא לחצות את קו הסיום בריצת מרתון, אלא להחליט בכל פעם מחדש שאתה יוצא לרוץ, לקום מכורסת הטלוויזיה הנוחה, לנעול את נעלי הריצה, לשרוך את השרוכים ולצאת לדרך. זה לא תמיד קל, הדרך רצופה מהמורות, יש רגעי ניצחון אבל גם לא מעט רגעי משבר. בין שאתה רץ ותיק ובין שאתה רק מתחיל, אתה עומד להזיע, לא יהיה לך קל, אבל משהו אחד מובטח לך: בסוף כל ריצה אתה תרגיש מצוין, יהיה לך סיפוק אדיר, אתה תהיה בהיי, תהיה שמח. זו התחייבות!"

איך הכל התחיל ?
"אחי, אמיה, שכנע את הבן הקטן שלי, אביהו לרוץ כדי לשמור על כושר ובמקביל דחף אותי ושכנע אותי שאני מסוגל לרוץ, וכך התחלנו לרוץ ביחד. זה היה תהליך איטי וארוך: התחלנו עם ריצה של 8 דקות – ככה חודש ימים וזהו. אחר כך 12 דקות ולאט לאט ויותר ויותר, עד שבסוף הגענו ל-50 דקות, הוא פרש ואני המשכתי לבד.
את חוויותיי הראשוניות כתבתי ביומן - כפי שאני עושה כבר הרבה שנים.
לקח לי זמן לספר על המנהג החדש. לא סיפרתי לאף אחד כי התביישתי. ידעתי שישאלו, 'כמה אתה רץ?' ואני אגיד 'רבע שעה'? אז במשך מס' חודשים לא סיפרתי לאף אחד. לאחר מספר חודשים נרשמתי למקצה של עשרה קילומטרים בתחרות. זה כבר חייב אותי, וכדי לחשק את עצמי סופית גם סיפרתי לאנשים מסביב שנרשמתי. חלק מאלה ששמעו שנרשמתי, שאלו אותי אם אני עושה את החצי או את המרתון ואני עניתי בביישנות: את העשרה".

ואז...
"אט, אט התברר לי שאיני לבד, שיש המון אנשים שחושבים שהם לא מסוגלים לרוץ, וכיום אני יודע שכל אחד יכול. בעצם, זה היה השלב בו החלטתי להפוך את היומן שלי לספר - בו אני עובר מקטעי היומן האישי להסברים רפואיים רלבנטיים – אותם השתדלתי לכתוב בלשון קלה ונעימה. על הצורך בבדיקת מאמץ, על בעיות לב, על נעלי, על הסיבה לכך שקשה יותר לרוץ מאשר ללכת - ומדוע בסוף האושר גדול כל-כך. כך גם משולבים קטעי יומן מקצועיים העוסקים בחולים בהם טיפלתי."

פתאום באמצע הראיון, לקח שינפלד לעצמו מס' שניות, עיניו הבריקו ואז אמר בהתלהבות : "מבחינתי, הריצה היא המלכה של כל סוגי הספורט! פעם רק ידעתי את זה, כיום אני גם מרגיש את זה."

מתי , למעשה, התחלת ליהנות מעצם הריצה?
"זה היה קשה מאוד בהתחלה וחיכיתי מאוד לסימני ההנאה – לאפקט האנדורפינים, אבל הרגשתי שלא כיף לי – בעליות כמובן קשה, אבל גם במישור קשה ואפילו בירידה. אבל הייתי סבלן. היו לי כל הזמן הרהורי שבירה אבל כל עוד רצתי עם הבן שלי היה קל יותר. ברגע שהוא פרש זה היה האתגר האמיתי כי אביהו אסר עליי להפסיק. באותה תקופה נרשמתי גם ל-10 ק"מ במרתון תל אביב, אז הייתי חייב להמשיך כי סיפרתי לאנשים שארוץ והיה לא נעים להתקפל.
בכלל, המדובר בתהליך מאוד הדרגתי וגם היום כשאני רץ 12 ק"מ כמעט כל יום, רבע השעה הראשונה היא קשה, ואני חושב 'מה אני צריך את זה?' או מחפש תירוצים לא לרוץ. בכל ערב אני מתקשר לגדי, חבר הריצה שלי, לדעת אם רצים, ובסתר ליבי אני מקווה שהוא יגיד שהוא לא יכול לרוץ, אבל בסוף אנחנו קובעים ואז אין ברירה.
אגב, יש כאן עניין כימי-פיזיקלי שתורם לתחושת המסוגלות : הזכרתי קודם לכן את האנדורפינים שהם הם קבוצת חומרים שמסייעים לנו בזמן כאב ומשפרים את מצב הרוח, וגם קורטיזון, מקבוצת הסטרואידים, מופרש לאחר פעילות גופנית מאומצת, והוא תורם לשרשרת תהליכים עצביים והורמונליים המשפרים, בין היתר, את מצב הרוח. וגם... הסרוטונין המופרש בזמן פעילות גופנית. חומר זה, שהוא מוליך עצבי, נחקר רבות לאחרונה, ונמצא שהוא מפחית כאב ועייפות, מנטרל דיכאון ונותן הרגשה של אופטימיות והנאה".

האם יש לך הסבר מלומד למה קשה לנו, בעצם, לרוץ ?
"הגוף שלנו לא בנוי לזה. זו פעולה לא טבעית. ילדים ממש קטנים רצים, אבל מהר מאוד מפסיקים. יש תיאוריה שכציידים נועדנו לרוץ, אבל רוב התיאוריות גורסות שנולדנו ללכת. לכן ריצה היא פעולה לא מוכרת לגוף".

אז אני מבינה כי מבחינתך ריצה היא בריאה באופן חד משמעי?!
"אני באמת חקרתי ובדקתי את העניין ומצאתי שלרצים יש פחות מחלות לב, פחות מחלות כלי דם, פחות אירועים מוחיים, הם יחלו פחות בסרטן, באוסטיאופורוזיס, וזה גם אפילו טוב נגד מחלות מסוימות של עיניים ועוד. אגב, מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי אנשים שמתאמנים באופן סדיר כמה פעמים בשבוע, מקטינים מאוד את הסיכון לדמנציה, לאיבוד זיכרון ולאלצהיימר".

ומה בדבר דפיקות ברכיים וגב או אפילו אירועי המרתון האחרון?
"תראי, מכל המחקרים שראיתי, אם אתה רץ נכון, הריצה טובה לבריאות. הכול מוכח מדעית עם MRI וחשוב מאוד לציין שזה עוזר גם נגד דיכאון. מובן שאם אדם רץ בצורה אגרסיבית, מהירה יחסית למה שמותר לך, תזיק לעצמך, כמו בכל דבר שמגזימים בו. אבל לרצים אין יותר פריצות דיסק או יותר בעיות ברכיים יחסית לכלל האוכלוסייה, על אף שבריצה מכים בעוצמה על מפרקים פי חמישה או שישה מאשר בהליכה.
לגבי מה שקרה לאחרונה, השפעת היעדר האקלימיזציה אינה ברורה מדעית, ועובדה שרצו 30 אלף איש ורובם לא נפגעו. מובן שזה אסון גדול מה שקרה, אבל אני מאמין שיש לרצים אחריות אישית להתאמן כמו שצריך, לבדוק את עצמם, לבוא מוכנים ולנהוג באחריות ".

ולשאלה בלתי נמנעת : קיימת סברה שגברים סובלים יותר מנשים מבעיות לבביות. האם נכונה או שמא עוד מיתוס שאתה עומד לנפץ ?
"מוטעית וטוב ששאלת. אומנם המספרים הם קצת יותר גבוהים בקרב גברים, אך נשים לא מודעות לבעיות "הלבביות" כפי שכינית אותן אליהן הן חשופות.
מצד אחד, יש משהו במבנה ובפעילות ההורמונאלית שמגן עליכן אך מאידך, הסיכונים אליהם כולנו חשופים בזירוז בעיות של כלי דם, לחץ דם, אורח חיים לחוץ ולא בריא ויתר הגורמים הם לא פחות מבשרי רעות גם למין הנשי. מודעות להיבט זה ובדיקות הם חשובים ביותר."

האם נראה לך שבהיותך רופא קרדיו-כירורג, אתה חווה ריצה אחרת משאר הרצים?
"במובן מסוים אני חושב שכן. באופן אישי, אני חושב הרבה על עניין הדופק, כי אני יודע כמה חשוב לעבוד על הדופק הנכון, אני לא עושה ספרינטים, אני נזהר על הרגליים כי אני יודע מה המשמעות של פציעות. ואם הרגשתי לא טוב, אני עושה סקירת מערכות, חושב האם אכלתי מספיק, ואז כשאני מבין שהכל בסדר, אני מאיץ בעצמי לא להיכנע ולהמשיך. בכלל, אני חושב שזה ה-Add Value של הספר, שכותב את זה רופא ורופא לב. לא כתבתי את זה כרופא אבל זה בונוס שהתווסף ".

מה הקטע של "עשרת הדיברות" הראשונות שלך לרצים ?
"בעשרת הדיברות שלי לרצים, השלושה הראשונים הם שעון דופק, שעון דופק, ושעון דופק. השעון עצמו מתרגם את מצבו הכללי והבריאותי של הרץ למספר. אם דופק מנוחה של אדם (מדידה ראשונה לאחר שנת לילה) הוא שישים לדקה, ובבוקר מסוים הוא מודד 76 לדקה, זוהי נורה אדומה האומרת לא לצאת לאימון. וכמובן במהלך הריצה, אם דופק המטרה הוא עד 85% מהדופק המקסימלי, ואני עובר אותו בדרך קבע לזמן רב, אני מזיק ולא משפר".

מה עשתה לך הריצה ברמה האישית – כאדם ?
"הריצה הפכה אותי לאדם טוב יותר וסבלני יותר."

הכיצד?
"בריצה כולם שוויוניים וזה נותן לך את האפשרות לכבד יותר את האחר. כשאתה רץ במרוץ, אתה נמצא שם עם עוד אלפים וכולם צריכים לעבור את אותו מרחק, לעמוד באותו אתגר, כולם מזיעים וברמת האידיליה, כולם היו מתחבקים בסוף – אם היה הדבר מתאפשר".

קיימים כל כך הרבה קטעים יפים, מרגשים ומעוררי מחשבה בספרו של שינפלד שקשה לבחור אחד לסיום, אבל מי שהגיע/ה עד הלום בקריאת הראיון, הקדישו את הדקה האחרונה לאפילוג הנבחר שלי מאת מחבר הספר :
"לא פעם חשבתי לעצמי שהריצה היא סוג של טיפול, תחליף לכורסת הפסיכולוג, תחליף מדהים, זול יותר ויעיל יותר. הריצה הופכת אותך למאושר, כי כמעט כל יציאה לריצה היא מאבק, מלחמה קטנה, שבה אתה מנצח בסוף, וברגעים הללו אין מאושר ממך.
כשאני רץ, אני 'חי לנצח'. אני חסר גיל. אני חוזר לילד שבתוכי. זה עושה לי טוב. אם יש הורמון שנקרא אהבה, אני יותר ויותר מאמין שבריצה ההורמון הזה מופרש והרבה."

בארץ מספר הרצים המתמידים נאמד היום ב – 300,000. אין ספק בליבי שלספרו של ד"ר עמי שינפלד יכולה להיות השפעה מכרעת על עליית הנתון המעודד הזה לכשעצמו.

לפעמים לא צריך ללכת (או לרוץ) רחוק כדי להבין שאם מתבוננים באחר, מתבוננים במראה.
עמי שינפלד הוא מראה לישראלי היפה, האמיתי, המתמודד והמצליח – שאפו!

(*צילומים : יח"צ)