תאוריית התפקיד - אימון לתפקידי חיים באמצעות פסיכודרמה

מי לא שמע ולו פעם בחייו את המשפט: " כזה אני ואת זה אי אפשר לשנות?", כמה מאיתנו מבינים כי: "אני זה לא תמיד מה שאני עושה" אלא "אני נאלץ לא פעם לעשות כי כך למדתי/הבנתי ש…ציפו ממני…" כמה מאיתנו מבינים כי חלק רב מפעולות ותגובות שהם מורגלים בהם נובעות מהיותם מבצעים תפקיד, ולכן מרגע היותם מודעים לכך יכולים לבחור אחרת, אול לבחור לשנות רק דפוסים מסוימים בתוך התפקיד?

יעקב לוי מורנו, אבי הפסיכודרמה, הבין כבר בתחילת המאה הקודמת את מה שתורות המזרח סוברות במשנתן עוד מקדם: שהאני האמיתי הוא הוויה שנמצאת מעבר לאגו, מעבר למעשים הניגלים, מעבר להתנהגות תלויית נסיבות ותרבות. מורנו הקדים בכך את בני זמנו הפסיכואנליטיקאים וביקש להפריד בין מהות האדם לבין התוצר הסביבתי תרבותי שהוא הופך להיות בשל חוסר מודעותו. מורנו אומר במילים פשוטות: אם נבין שלכל אדם אוסף תפקידים שאותם הוא מבצע, ונהיה חכמים מספיק להפריד בין מהותו ויחודו כאדם לבין דברים שהתרגל לעשות, אזי נוכל בקלות רבה יותר לסייע לאדם ליצור שינוי במה שיחפוץ, לאחר תהליך של צמיחה ושינוי. תיאוריה זו כוחה בכך שהיא משחררת את הפרט מהזדהות רגשית יתרה עם מעשיו. "תיאוריית התפקיד" שפיתח מורנו, היא רק עוד תיאוריה שהוא הגה התומכת בעמדתו הפילוסופית ותרומתה הגדולה היא ביצירת פרדיגמה קוגניטיבית שמאפשרת הבנה טובה יותר למצבו הקיומי של האדם. מורנו, אם כן, גרס כי האני צומח ומתגבש מתוך אוסף התפקידים שלו ולא להיפך. תפקיד הוא אוסף ההתנהגויות הניתן לצפייה והוא תוצר של דיאלוג (לעתים דינמי, לעתים נוקשה) ביו ציפיות, התנסות ומשתנים תרבותיים וחברתיים. האדם הינו יצור חברתי מיום שהוא נולד ומתפתח מתוך אינטראקציה שבינו לבין האחר מיד עם נשימתו הראשונה. התינוק עוד בעודו תמים ולחלוטין לא מודע להיותו ישות נפרדת, מבין את תפקידו לפי היחס הניתן לו. ובהמשך חייו הוא נתקל בתפקידים שמוטלים עליו בכל אשר יפנה: הבן הבכור המפונק, התלמיד הטוב והחנון, הילד הפראי שלעולם לא מפחד מכלום, הילדה האחראית שדואגת לכולם, המצחיקן טוב הלב ועוד ובהמשך כשהוא יוצא אל מעבר למעגל המשפחתי הוא ממשיך לקבל על עצמו (לעתים נדירות מתוך בחירה מודעת) תפקידים נוספים בעלי גוון חברתי: החייל הקרבי הנאמן, הסטודנט המצטיין, הרופא המסור, הפוליטיקאי המושחת, הדוגמנית האנורקסית, אמא מסורה למשפחתה, ועוד ועוד כותרות לתפקידים שהחברה והתרבות נותנת לאנשיה.גם המלומדים הבקיעים ביותר בספרות הפסיכולוגית של מאה השנים האחרונות, יתקשו לתת הסבר מוחשי וברור למושג ה"אני" או ה"עצמי". נדמה לעתים כי לנצח יהיה זה מושג מופשט,חמקמק ובלתי ניתן לתפיסה. "תיאוריית התפקיד" לא באה להגדיר באופן נחרץ מהו האני ואינה מתיימרת גם לעשות כן. זוהי תיאוריה המתבוננת על האדם מזווית המאפשרת המחשה ושינוי. היא מתבוננת בהתנהגות הנצפית לעין, מסווגת אותה לתפקידים ודפוסים הניתנים לצפייה, אבחון ולפיכך גם לארגון מחדש ושינוי – ובזה גדולתה. המטפל הפסיכודרמטיסט יסייע אם כן למטופל לזהות את תפקידיו, להתבונן בהם ולאבחן בהם את הדפוסים המעכבים, את האמונות והפעולות המכשילות לצד אלו שמקדמות אותו. ראיית המטופל כמי שנושא בתפקידים שונים, מאפשרת התייחסות לתפקידיו של המטופל מבלי לקשור בינם לבין המטופל כאדם שלם. צורת התבוננות כזו מאפשרת הפרדה בין האדם כהוויה כוללת לבין מעשיו ומסייעת בהפחתת מנגנוני הגנה נוקשים שעלולים לחבל בכל תהליך תרפויטי."אנליזת התפקיד" היא טכניקה יישומית שמאפשרת מיפוי, פירוק לגורמים וניתוח תפקידי היחיד. בהליך זה אנו מזהים בראש ובראשונה את מגוון תפקידיו של המטופל, עורכים רשימה (לעתים בתוך טבלא) וכוללים בה בין היתר: חלקים מעכבים מול מקדמים בתפקידים הבולטים, חלקים מפותחים מספיק, חלקים מפותחים מידי או כאלה שאינם מפותחים כלל. מתוך כך נגזרות מטרות העבודה הטיפולית: אילו חלקים לחזק? אילו חלקים יש ליצור, להמציא מחדש ולאמן מן היסוד? על אילו חלקים ניתן לוותר ולהסכים להיפרד מהם? תהליך זה של אבחון, ניסוי וטעייה מבוסס כולו כמובן על טכניקות הפעולה היישומיות של הפסיכודרמה המאפשרות כידוע בכאן ועכשיו החייאה דרמתית וסימולציה של מצבי חיים.