ראיון עם דניאל סרור – עורך דינה של א' מפרשת קצב

נושא ההטרדה המינית ככלל וההטרדה כאשר המדובר במקומות עבודה בפרט, הפך לנושא שגור בפינו הזוכה להתייחסות חברתית וחוקתית ענפה בשנים האחרונות בכל מקום וסקטור.

אם יש פרשה מכוערת ומשפילה בסדר גודל ארצי ובינלאומי אשר האדירה את כל סוגיית ההטרדות המיניות ויחסי מרות במקומות עבודה, הלא היא פרשת קצב.


כל השדונים, ההאשמות, מקרי ההטרדה, חשיפת שנים של דפוסים חוזרים ונשנים ממי שאמור לעמוד בגאון בראש מוסד הנשיאות גרמו למדינה שלמה לעצור לרגע ולחשוב מה באמת קורה כאן.
איפה אנחנו נמצאים כחברה? האם כל האמירות הנזרקות לאוויר מכל גבר הנותן מחמאה ובאותה הנשימה מתנצל בתקווה שהוא 'לא מטריד מינית', אכן מחזיקות מים?
אותי, באופן אישי, מלבד הגועל והסלידה מהנאשם הבכיר, מטרידות מאוד דווקא הקולגות שלי, עיתונאים בכירים, אשר התבטאו בשיחות לא מעטות כאשר התפוצצה הפרשה עוד עם המתלוננת הראשונה, כי ידעו על התנהגותו מזה שנים עוד מימיו כשר מכהן במשרדים השונים. היבט זה לכשעצמו הוא מקור לתחקיר על אמות המוסר השנויות במחלוקת של המדיה ושל אג'נדות הדורשות מעקב מדוקדק.

מאחר ואני מאמינה כי במקרים מסוג זה "אין עשן בלי אש", יש להתייחס במלוא החומרה והרצינות לכל העדויות והנתונים הנחשפים ולהעניק דווקא את ההערכה לנשים הנעמדות בקדמת הבמה, אלו שסופגות יותר מכל את הביקורת והעיניים הנלטשות בהן. אלו שסבלו בראש ובראשונה בצורה מעשית ונאלצות היום להתמודד עם התוצאות.

לצורך העניין מצאתי לנכון להתעמק בהיבט המשפטי של הפרשה דרך עיניו של עו"ד בכיר המטפל באחת המתלוננות.

עו"ד דניאל סרור עומד בראש אחד המשרדים המובילים בנושא הרשלנות הרפואית, "כספי את סרור". עו"ד סרור אינו רואה בתחום של יחסי מרות וניצול מיני כמקור לפרנסה אלא כשליחות!
הוא עוסק בצד האזרחי של העניין ולא הפלילי.
"התוודעתי לנושא זה לפני 20 שנה, כאשר פנה אליי גבר שנוצל מינית ע"י הפסיכיאטרית שלו. לאחר שחקרתי את המקרה לעומק, הבנתי שאומנם בארה"ב הנושא כבר זכה להתייחסות החל מסוף שנות ה – 70, כאשר האיגודים המקצועיים של הפסיכיאטרים החלו להפנים את הנזק החמור שנגרם למטופלים עקב הניצול ולהכניס כללים האוסרים קשר מיני עם מטופלים לאתיקה המקצועית. בארץ כמעט לא הייתה מודעות לנושא ורק 15 שנה מאוחר יותר, קבע המחוקק כי קיום יחסי מין במסגרת טיפולית נקרא אונס או הטרדה מינית."
התיק הנ"ל הסתיים בפשרה ומאז ועד היום טיפל עו"ד סרור בלמעלה מ - 20 מקרים של נשים וגברים שנוצלו מינית ע"י המטפל או המטפלת וכן במקרים אחרים של ניצול מיני במשפחה או תוך ניצול מרות.

בשיחה עימו הובהר כל נושא ההטרדה המינית וניצול יחסי המרות באופן שלא מותיר הרבה מקום לחוסר הבנה ומפנה את מקומה של הבורות הקיימת במחוזותינו למקום הרבה יותר מפוכח.

נתחיל דווקא מיחסי מטפל – מטופל.

מהי השכיחות הגבוהה במקרי הטרדה מינית בין מטופל למטפל?
"התופעה השכיחה היא אמנם בין מטפל גבר למטופלת אישה, אבל נתקלתי ויש מהכל, דהיינו: בין מטפל למטופל, בין מטפלת למטופל ובין מטפל/ת למטופל/ת מאותו מין.
המחקרים בכל העולם מלמדים שליותר מ – 15% מהמטפלים היה קשר מיני עם מטופלות שלהם. 30% אחוז מתוכם סדרתיים – מה שמצביע על דפוס התנהגותי."

מדוע מקרים אלו מגיעים לכדי מצב כזה?
"בעיקר מאחר וכל המקרים הללו מתרחשים ב'דלתיים סגורות' והמטופלים, כמו נפגעי תקיפה או ניצול מיני אחרים, כמעט ולא מתלוננים. מיעוט התלונות נובע מפחד להיחשף, פחד מהמנצל, החשש שלא יאמינו לתלונה, "מסע הייסורים" המצפה למתלונן במהלך החקירה או ההליך המשפטי וגורמים נוספים."

מה שיכול להמחיש את סוג הפגיעה של המטופל במערכת יחסים של מטפל- מטופל היא מערכת היחסים המשפחתית, מה שנקרא: 'גילוי עריות' – בין עם ההורה הביולוגי ובין עם ע"י האב החורג.
במקרים רבים מדובר באב חורג והבת הביולוגית של האם והעובדה שמפליאה כאן היא שלא אחת האימא יודעת ודי מתעלמת ?!

כיצד באה לידי ביטוי הפגיעה הנפשית?
"היא באה לידי ביטוי בשני מישורים : במישור האחד– התחושה הבלתי נסבלת של בגידה ע"י האדם הקרוב אלייך ביותר, ותחושת הניצול שמתלווה לכך.
המישור האחר הוא של נטילת אשמה מצד הקורבן לכל העניין. תחושה זו באה לידי ביטוי בזה שאותו קורבן "חי בסרט", שהוא לכאורה זה ששולט בעניינים. דרך המחשבה היא שזה קרה מאחר ואתה נתת או אפשרת לזה לקרות.
מטופלים וילדים חווים את האירוע דרך פריזמה צרה, כי זהו רגש עצום, קשה ואדיר מימדים, מסוג המקרים שקשה לאדם מבחוץ להבין זאת.
התוצאה הטבעית של הפגיעה הנפשית במקרים אלו היא באובדן האמון באנשים ככלל והחמור מכל אובדן אמון גם כלפי הקרובים או מטפל נפשי שבאמת מנסה לעזור – מה שהופך את הכל לבלתי נסבל. ברגע שאותו אדם מפסיק להאמין באנשים הקרובים אליו, או בטיפול נפשי ההתדרדרויות הנפשיות הן ארוכות טווח.
יש מי שמדחיק ויש מי שהורס מערכות יחסים אחרות בחייו.
אצל מי שמדחיק – במקרים רבים זה מתפרץ בשלב מאוחר יותר של חייהם, משום שההדחקה אינה פותרת את הבעיה, קורבנות אלו לא מבינים שהם היו בסדר והצד השני שניצל אותם היה לא בסדר. לכן, פתאום קיימת "התעוררות", לדוגמא בחורה שעברה ניצול מיני ושומעת, נניח, הרצאה או התייחסות כלשהיא לנושא, מתחילה להבין ו"להתעורר", זה מציף אותה ואז היא חווה משבר קשה, כי כל מנגנוני ההגנה שבנתה להגנתה משך שנים מתפרקים באחת."

איפה מתערבת כאן החקיקה?
"חוק נחקק כאשר קיימת קונספציה חברתית סביב הנושא.
חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית התרחשה ברגע שהחברה קיבלה על עצמה נורמת התנהגות לפיה לאדם ככלל, ולאישה בפרט – יש זכות מלאה על מה שייעשה בגופה.
חוק זה נועד לחנך את הציבור כיצד לנהוג.
חקיקה זו קרתה בעקבות מקרים שהתעוררו והגיעו לבתי המשפט ובזכות מאבקיהם של ארגוני נשים.
גם החקיקה שקבעה כאונס מצב של ניצול מיני בין מטפל למטופל היא תוצאה של הסכמה חברתית. למעשה, מתקיימת כאן הכרה שהפרת הכלל של זכות האדם על גופו פסולה, מנוגדת לערכי היסוד של החברה ועלולה לגרום לנפגע נזק ארוך טווח ומאוד משמעותי."

החוק למניעת הטרדה מנינת, שנחקק בשנת, 1998 בא לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי ביחסי מרות כלשהם – הן עבודה והן טיפוליים.

אם כן, מה אומר החוק ?
"לא אלאה אותך בכל הדקויות, אך בעיקרון - החוק מגדיר הטרדה מינית על פי מעשים כדלקמן:
- סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
- מעשים מגונים במשמעותם החוקית
- הצעות חוזרות או התייחסויות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות.
- התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו, לרבות נטייתו המינית.
- הצעות או התייחסויות בעלות אופי מיני ל: קטין או חסר ישע, למטופל במסגרת טיפול נפשי או רפואי, לעובד במסגרת יחסי עבודה ולאדם בשירות במסגרת שירות, לתלמידים שאינם קטינים, לסטודנטים, לאנשים עם מוגבלויות"

ומה לגביי נושא הענישה וההתיישנות ?
"עפ"י החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998: העונש על "הטרדה מינית" או "התנכלות" (ס' 3, 5 לחוק) הינו שנתיים מאסר. מדובר בעבירה מסוג "עוון" וע"כ ההתיישנות תחול כעבור 5 שנים ממועד ביצוע העבירה; העונש על הטרדה מינית והתנכלות (שתיהן במצטבר) עפ"י חוק זה הינו 4 שנות מאסר = פשע וע"כ ההתיישנות תחול כעבור 10 שנים ממועד ביצוע העבירה.
ההתיישנות על עבירות מין בחוק העונשין: מרבית העבירות (ודאי שאינוס או אף מעשה מגונה בנסיבות מסוימות, כגון: בדרך של מרמה, בקטינים, תוך ניצול אובדן הכרה או מחלת נפש, או באיום או אגב התעללות) מוגדרות כפשע וע"כ ההתיישנות לגביהן תחול בחלוף 10 שנים ממועד ביצוע העבירה. יחד עם זאת, העונש על עבירה של בעילה תוך ניצול מרות ביחסי עובד-מעביד, עפ"י ס' 346(ב) לחוק העונשין, או מעשה מגונה "רגיל" (שלא בנסיבות שפרטתי לעיל), הינו 3 שנות מאסר בלבד = עוון וע"כ ההתיישנות כעבור 5 שנים בלבד.
היבט חשוב נוסף : בעבירות על קטינים ע"י בן משפחה או מי שהאחראי עליהם – מרוץ ההתיישנות יחל ביום שמלאו לקטין 28 שנים וכאשר העבירה בוצעה ע"י מי שאינו בן משפחה או האחראי ביום שמלאו לקטין 18 שנים.
ונקודה נוספת – מרוץ ההתיישנות מופסק כאשר מתקיימת חקירה עפ"י חיקוק לגבי העבירה או משמוגש כתב אישום לגביה."

צריך להבין כי בכל מקום שבו אדם עלול לעשות משהו שהוא נגד רצונו החופשי בקונוטציה מינית, החברה באה ואומרת שזה יוגדר כעבירה פלילית מאחר ונחצו כאן קווים אדומים.

הבה נבהיר את ההיבטים השונים העולים מכל סיטואציה כזו
"לנושא הניצול המיני בכל רמה, יש 3 היבטים : פלילי, אתי ואזרחי.

במישור הפלילי – המטרה היא לקבוע סטנדרט התנהגות ראוי ולהעניש את מי שעובר על סטנדרט ההתנהגות, ובכך ליצור הרתעה לאחרים שמא יחזרו על המעשה. באופן זה מחנכים את הציבור.
במישור זה אדם שיורשע יקבל עונש של מאסר, קנס וכיו"ב.
במישור האתי – כללי האתיקה הולכים צעד אחד קדימה, במובן זה שהם תוחמים גדר במרחק מה לפני המדרון, המעשה הפלילי. כללי האתיקה נועדו לקבוע נורמות התנהגות מקובלות ביחסים אלו, על מנת שהמטפל לא ידרדר ולא יגיע כלל למישור הפלילי.
כאן נקבעים לעתים סטנדרטים של התנהגות מפורטים ומחמירים יותר ע"י האיגודים המקצועיים (ההסתדרות הרפואית, איגוד הפסיכיאטרים או הפסיכולוגים).
במישור זה העונש המירבי הוא הרחקה מהאיגוד המקצועי או באיבוד הרישיון המקצועי לעסוק במקצוע.
במישור האזרחי – מטרת ההליך האזרחי היא לפצות את הקורבן שניזוק ע"י המעשה האסור.
הרעיון: להחזיר את המצב לקדמותו, לפצות את הקורבן, כך שיהיה באותו מקום שהיה לפני האירוע. הפיצוי הינו בגין רכיבי נזק שונים, כגון פגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע, עלות טיפולים רפואיים להם ייזקק, פיצוי על כאב וסבל ונזקים נוספים, ככל שיוכחו במהלך המשפט. סכום הפיצוי על כאב וסבל שנגרמו לקורבן נקבע על ידי השופט הדן במקרה אשר מסתמך לעתים על פסיקות קודמות."

יחסי מרות בעבודה ובצבא –
קיימת הקבלה מסוימת בין שני המישורים הללו לבין המישורים האחרים.
המכנה המשותף הוא: ניצול ת ל ו ת.
תלותו של הקורבן בפוגע גורמת לו לעשות מעשים או להסכים להתנהגות שאלמלא התלות לא הייתה מתרחשת.
בצבא זה בא לידי ביטוי יותר חזק כי יכולת השליטה והפגיעה של המפקד במי שנתון למרותו מעניקה לו כוח עצום. מערכת יחסים מעוותת ואי שוויונית זו גורמת לאנשים לעשות מעשים על מנת לשרוד ולמעשה, לעשותם בניגוד לרצונם החופשי.

התלות במקום העבודה באה לידי ביטוי כאשר העובד/ת עושים דברים בניגוד לרצונם בגלל הסכנה באובדן הפרנסה, בדיוק כמו שלמישהו יהיה מוצמד אקדח לרכה.

"הקושי הוא חוסר הבנה בסיסי של הציבור הרחב במערכות היחסים המתפתחות במסגרת שכזו." מסביר עו"ד סרור.
"מה שנראה לעיתים למתבונן מהצד כהסכמה הוא במרבית המקרים שגוי באופן מוחלט. לדוגמא:
הבוס בעבודה, המפקד בצבא או המטפל הנפשי בדרך כלל מזהים תחילה את הקורבן הפוטנציאלי, כאשר מדובר בנשים את המנוצלת שהכי תתאים לעניין. מישהי אסרטיבית שתגיב בסטירה או התנגדות חזקה, על פי רוב המנצל לא ינסה בשנית איתה.
לעולם מדובר בתהליך, זהו לא אונס אלים המתרחש באירוע פתאומי.
בזמן שהתהליך מתרחש, המנצל מזהה את הפוטנציאל של הקורבן. מצב זה דומה לחיזור, אך עם אג'נדה וכוונת זדון מאחוריו. ברגע שהמנצל יזהה את דמות הקורבן ואת האפשרויות לנצלו, הוא ימשיך עד שהוא ישיג את מבוקשו.
זהו לא תמיד תהליך דידקטי חשיבתי אצל המנצל. הוא פועל אינסטינקטיבית.
אם היה נתקל בתגובה אסרטיבית, במקרים רבים הוא לא היה ממשיך."

באיזו נקודה טועה הציבור?
"הציבור נוטה לשפוט את הקורבן ולא את המנצל.
תגובות שונות של אנשים לסיטואציה הן דבר לגיטימי ולא משהו שיש לשפוט על פי אמות מידה של "בסדר" או "לא בסדר".
גם אם אישה אחת הגיבה באסרטיביות ואחרת לא – זו עדיין לא סיבה או עילה לנצל אותה או לראות בה אשמה לתוצאה של הניצול.
הרבה פעמים ההתנהגות הלא אסרטיבית היא תוצר של מבנה אישיות, עבר וחינוך לאיפוק.
פעמים רבות אנשים שופטים אחרים בקלות רבה מדי. ככלל אסור לנו לשפוט אחרים כל עוד לא היינו במקומם, כל עוד לא חווינו את המצוקה הנוראית שהם הגיעו אליה."

כיצד, למעשה, מתנהלת חשיבתו של הקורבן?
"פעמים רבות הקורבן נוטל אחריות על האירוע של הניצול, הוא עובר תהליך נפשי שבמהלכו הוא מייחס לעצמו שליטה כביכול במתרחש ואת האשמה לתוצאות.
בכדי להתמודד עם רגשי האשמה והחוויה הלא פשוטה שחווה המנוצל, הוא ממשיך לשמור על קשר עם המנצל, גם לאחר האירוע, לכאורה התנהגות חריגה במערכת יחסים נורמטיבית וע"כ גם אינה מובנת לציבור הרחב.
המנוצל חושב שאם ימשיך את הקשר, אולי דברים ישתפרו, אולי החוויה הקשה שעבר לא הייתה כ"כ נוראה, אולי יבוא תיקון למה שקרה, מדובר במערבולת רגשית ונפשית נוראיים, שבמקרים רבים הקורבן בעצמו אינו מודע להם.
יש כאן סוג של שליטה "מדומה". המדובר בתהליך פנימי חזק מאוד של הקורבנות.
למשל: במערכת זוגית אישה יכולה לעבור גהנום והיא תמשיך להיות שם, במקרים רבים כלל לא תתלונן וחלק גדול מאלו שהתלוננו חוזרות בהן מהתלונה, עד לארוע הבא וחוזר חלילה.
מישהו שעבר ניצול מיני במסגרת יחסי מרות בעבודה, אמנם לא תמיד ישמור על קשר עם המנצל אך במקרים רבים לא יברח ממנו ואף יחפש את קרבתו של המנצל. זוהי, למרבה הצער, דרכו של אותו קורבן להתמודד עם המשבר שחווה והדימוי העצמי הירוד שלו עקב האירועים שחווה.
מכאן שאי אפשר ואף אסור באופן קטגורי לשפוט מערכות יחסים אלו לפי מערכות יחסים נורמטיביות שבינו לבינה."

כיצד אם כך, נתפס המנצל בעיניו של הקורבן ?
"במרבית המקרים הקורבן מעצים את דמותו ויכולותיו של המנצל. המנצל נתפס אצל הקורבן הרבה יותר חזק ועם יכולות ממה שהוא בפועל.
הקורבן חושב שהמנצל כאדם חזק עם קשרים, יוכל לרדוף אותו ולגרום נזק לו או לקרוביו באם יתלונן כנגדו.
דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר במישהו במעמד בכיר ביותר..."

ומה לגביי בנות הזוג של המנצלים ?
"'הנשים של' הן קורבן אדיר – אם במהלך השנים ולבטח לאחר החשיפה כאשר הכל מתעצם. הן נאלצות לשמור על איפוק ו'פאסון', לספוג את העלבון והבגידה בשקט.
במקרים כאלו, ניסיון החיים מלמד כי נשים בדרך כלל מתייצבות לצידו של הבעל, גם כאשר המדובר במקרים הגרועים ביותר. האישה נדרשת לתעצומות נפש אדירות לשם כך. במקרים רבים בני או בנות הזוג של המנצל חיים בסוג של הכחשה. אגב, יש להבין כי קרובי משפחה לעולם לא יזכו לאיזשהו פיצוי."

לאור ניסיונך והלקוחה במשפט הנוכחי שהינך מייצג, האם יש לך לקחים שניתן להפיק ולהעביר הלאה ?
"כמובן.
1. לא לשמור את זה בבטן. לשתף אחרים בחוויה הקשה שעוברים.
2. להבין שברגע שזה התחיל, אין לזה סוף. ברגע שנכנסים למעגל הזה – זה לא ייפתר מאליו. ה"סוף" תלוי רק בך.
כל עוד תאפשר שינצלו אותך – זה בדיוק מה שיקרה !
3. להיעזר בגורמים מקצועיים. (פסיכולוג, ארגוני נשים...)
4. להבין שלא משנה מה מעמדו של הפוגע, הוא פגיע בעצמו !
אין אדם שהוא חסין. לקורבן יש יכולת להוציא את האמת לאור.
5. לתעד את האירועים והחוויות הקשות בזמן אמת."

כיצד מגיעות פרשות אלו לסיומן על פי רוב?
"ככל שמדובר בהליך האזרחי – הרב המוחלט של המקרים מסתיים בפשרה כספית."

בהתייחס לתיק בו אתה מטפל, האם תוכל להגיד לנו צפי התפתחות ?
"איני מעוניין להתייחס לעניינו של מר קצב, משום שהמשפט תלוי ועומד ולמעשה אמור להתנהל בזמן הקרוב, אך מתוך הניסיון רב השנים שלי בעבודה מול נשים רבות במצבים אלו, יש לי אמון מוחלט ואין בלבי כל ספק בכך שהמתלוננת שאני מייצג אומרת אמת, אם כי ברור שזה מתפקידו של ביהמ"ש להוציא את האמת לאור.
בכלל, לדעתי מספר תלונות השווא הוא הרבה יותר קטן ממה שמנסים לטעון הפרקליטים מטעם, אלו המייצגים את הנאשמים"

"לסיכום נושא קצב", אומר עו"ד סרור, "בליבי אין צל צילו של ספק שכאשר מספר נשים, שאינן מכירות האחת את השנייה, מתארות דפוס התנהגות דומה של האדם שפגע בהן – הן לא בדו את התלונה ממוחן הקודח ותלונתן אמת לאמיתה".