"אין לי כוח להיות עייפה" ספר ואמרה של גאולה כהן

יומנה האישי והפוליטי של גאולה כהן הוא גם מסמך מרגש של מי שהעמידה דגם של פוליטיוּת נשית, מסורה ונלהבת וגם אוצר של תעודות היסטוריות שכל אחת מהן היא לא פחות מסקופ בפני עצמו.




עבודתי העיתונאית הענפה, העניקה לי את הזכות והכבוד להכיר אנשים רבים הראויים להערכה ובפרט נשים שהן סמל, דוגמא ומופת בהתייחס לפורטל שלנו ובכלל.
נשים מתחומים שונים, עם אוריינטציות שונות, השפעות שונות על סביבתן התדירה והציבורית, נשים ששמן מוכר רק לסביבתן וכאלו שהן בכותרות השכם וערב.

אחת הנשים המפעימות שהתוודעתי אליהן במהלך עבודתי היא, ללא ספק, הלוחמנית הישראלית הכי שורשית שיש – גאולה כהן.

הזיכרון הראשון שלי ממנה הוא כילדה הצופה בערוץ הראשון בטלויזיה יחד עם כל המשפחה לנוכח ביקורו ההסטורי של סאדאת בארץ ואז נשמע קול זעקה במליאה... זו הייתה גאולה.

גאולה היא אישה שתמיד הצטיירה בעיניי כדמות לוחמת, נאבקת, מתייסרת וצדקנית.
בשיחה איתה, גיליתי אישה רגישה עם חמלה נדירה בעיניה לנוכח סיפורים שונים, ובספרה החדש (ששמו מרמז רבות על אופייה), "אין לי כוח להיות עייפה", התחברו לי כל רכיבי הפסיפס המרכיב את חייה הסוערים ולא פחות – מסמכים נדירים ואינטרפרטציות משכרות על ההסטוריה המדינית שלנו, עקרונות האמונה שלנו כעם ואמונה גדולה בצדקת הדרך בפרט.

היכן את מתגוררת כיום?
"גרתי משך 7 שנים בחברון. הלכתי לשם לעשות "מילואים" אבל יש לי בעיות גב והייתי צריכה ניתוח. אז ניתוח לא עברתי אך הבנתי שאצטרך לשנות מיקום. כל הקפיצות מהמכונית ודומיהן לא עשו חסד לגופי. על כן, כעת אני מתגוררת בירושלים, בגבעה הצרפתית, שגם היא לא חפה מבעיות היות והאזור מוקף בכפרים ערביים."

במה מתרכזת עיקר פעילותך בהווה?
"בזמן פעילותי בכנסת הקמתי מדרשה ליהדות כי הרגשתי שאין לנו שום נכס תרבותי-ציוני. מה שהקמתי אז החל לפרוח ולכשסיימתי את תפקידי בכנסת יכולתי לפעול יותר מקרוב. אני משתדלת לקרוא יותר קבלה וספרות מדרשית. כמו כן, יש לי תוכנית למעלה מ – 10 שנים בקול ישראל מידי יום חמישי הנקראת, "על ימין ועל שמאל", לצד הסופר, אלי עמיר. אנו לא באים לריב, אך יש ביננו לא מעט חילוקי דעות – מה שהופך את התוכן למעניין. ויש כמובן את המרכז ע"ש אורי צבי גרינברג."

מהיכן באמת נובע החיבור העמוק שיש לך לאורי צבי גרינברג?
|אורי צבי גרינברג מבחינתי הוא אחד המשוררים הגדולים ורציתי להקים מרכז לזכרו. היפה הוא שגם השמאלנים שבמשוררים מאמינים כך.
אורי צבי גרינברג היה משורר שהוחרם משך 40 שנה מהממסד הפוליטי. הוא היה שייך לזרם הציונות הסוציאליסטית, היה חברו הטוב של בן גוריון, יצא נגד ההבלגה, הצטרף למחנה של ז'בוטינסקי ועבר צד... החרם נמשך עד לנקודה בה קיבל את פרס ביאליק ואת פרס ישראל בשנות ה – 60.
נקודה נוספת בהתייחס אליו היא העובדה שמשוררים שלנו לא כתבו על השואה. זוהי עובדה שהדהימה אותי! גרינברג כתב ספר מדהים על השואה והוא היה הראשון שעשה זאת.
כמו שיש את 'בית ביאליק' ו'בית שלום עליכם' בנינו גם לו מקום. בזמנו פניתי לשם כך לאולמרט (שביננו זהו הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לזכותו) שהוא איש אוהב ספר. הגעתי אליו עם אלמנתו של גרינברג – אישה שהייתה צעירה ממנו ב – 30 שנה, משוררת גם היא ולזוג 5 ילדים – ואנשיו של אולמרט מצאו לנו מקום לא הרחק מהעירייה. מבנה שהיה פעם מתנ"ס עם אולם ל – 120 איש, 3 חדרים וכך הקמנו מרכז תרבותי.
שם אנו מנחילים את שירתו לדור שלא ידע אותו. המקום מצליח מאוד מזה 10 שנים ויש בו פעילות ענפה".

כיצד קרה שהבאת לעולם רק ילד אחד ואיך חיים בבית אשר בנך שלך בעל דעות מתונות או פעמים אחרות משלך?
"הבאתי רק ילד אחד כי כך יצא. רציתי ללמוד, לחמתי, רציתי לשמוע תשובות... לא שקיבלתי אותן אך שמעתי דעות וזה לכשעצמו חשוב מאוד. בצעירותו, צחי לא היה צריך כיוון כי הוא היה דעתן תמיד. לא האמנתי שיעסוק בפעילות פוליטית . כנער, הוא חיכה להתגייס לצבא ולהצטרף לסיירות אך בגלל שהיה חולה באסתמה, שלחו אותו לגל"צ כי ידע לכתוב. הוא היה גם כתב מעריב לנוער. צחי היה מאוד מאוכזב שלא התקבל לסיירות אז פגשתי את מתן וילנאי והתחננתי שיקבלו אותו לצנחנים גם אם לא ייעשה הכל בגלל האסתמה. הוא התקבל וגם נרפא. לאחר הצבא, נסע לטיול בארה"ב. כאשר היה בלוס אנג'לס שמע צחי בחדשות שבגין עומד להחזיר את סיני. הוא חזר לארץ והחל לכתוב שלטים. כך החלה המחאה שלו. הוא הקים את "שלום אכזב" שהייתה תנועת נוער מקבילה ל"שלום עכשיו" והצטרף אליי לתנועת התחייה. יש בצחי מן המנהיגות והוא עמד גם בראש אגודת הסטודנטים . לאחר פינוי ימית הוא בא ואמר לי : "אמא, אין מקום לתחייה, כי הם יחזירו את הכל! צריך ללכת למקום שישפיע..." ואז הצטרף לליכוד. משם, דרכו ל'קדימה' הייתה סלולה משום שהוא אהב מאוד את אריאל שרון. היינו מיודדים מאוד , הוא הלך אחריו וסטה מהדרך שלו כשהוא הבין מה שקרה. כיום הוא חושב שהליכוד זה אותו הדבר.
יש ביננו וויכוחים אך אני משתדלת לקבל דעות שונות. אני רואה את צחי ונכדיי רק בשבתות ואני לא רוצה לחלל את יום השבת. יתרה מזאת, אני מכבדת את עצמאות מחשבותיו. הוא לא יכול להיות אני וזה בסדר. לא אשכח משפט שצחי אמר לי לפני שנים: "אמא, את רוצה לבקוע את החומה עם הראש. אני מחפש את המפתח..."

במה תרמה לך עובדת היותך אישה במאבק על העקרונות החשובים בחייך?
"האמת שעובדת היותי אישה רק הפריעה לי ולא עזרה לי. תראי, אם מדברים על אישה פוליטיקאית, הרי שאישה היא יצור פוליטי מטבעו. היא נושאת ברחמה את העתיד. בגלל זה יש לה כוחות שניתנו לה לשמור על החיים, תושייה. יש להיאחז באופן טבעי בתכונות הגנטיות שלה, קרי הדיפלומטיות והמעשיות.
יחד עם תכונות אלו, קיימת סטירה בסיסית ומובנית משום שהיא בנויה לשמור על ביתה וללדת אותו. יש לה את כל התכונות הדרושות לאם. על כן יש קושי ובדרך כלל הכוחות הפיזיים והמבנה הפיזי יצרו מצב שמלבד נשים מיוחדות בהסטוריה, האישה בחרה בתפקיד הבית – מה שהביא לאילוצים אחרים.
נשים הן הכי מתאימות לפוליטיקה. כיום יש אפשרויות והן יכולות להיות מצוינות. ראי דוגמא של מופת בהרצליה ונתניה וגם את הנשים בכנסת".

ואם מדברים על אישה שלא כפוליטיקאית?
"כל אישה הרה משנה את העולם. מחר יהיה עוד ילד והוא עשוי להיות המשיח.
בסך הכול, אם נביט היטב מסביב, הרי שבכל צומת מכריעה, אם נחפש היטב תימצא אישה... החל משרה אימנו".

באילו שני דברים חשובים ציידה אותך אימך לחיים?
" כפי שהסברתי בפרק אודותיה בספר: ללמוד להגיד "הוי!" במקום "אוי!" בכל פעם שקשה לי. היא טענה שברגע שאעשה את הסוויץ' בראש, הכל ייראה אחרת... והיא צדקה.
עקרון נוסף הוא לדעת שלפעמים מעשה הנראה כמו "עבירה" על חוק מוסר או הבטחה אישית הוא תקף רק על מנת למנוע חטא גדול עוד יותר..."

מהו ההסבר לשיבוץ מספר סוגי "אני מאמין" בספרך?
"האמת היא, שהספר הזה נולד ככזה. אחר כך חשבתי לעצמי שאני צריכה לתת דוגמא אישית ודוגמאות מההסטוריה, ולהראות שכל המחשבות מחוברות לשורש. אלו הם הפירות של החיים. מכלול החוויות לא צומח לו כך סתם באוויר. בתהליך התהוות הספר הבנתי שאלך על כיוון אחר. ראיתי שנכון לי לחבר בין שני הדברים. חשבתי שאני אעשה 'טיול שורשים' ואבחר מה לשבץ. אילו עשרות חוויות מבטאות עבורי משמעות. כך אבנה את "הגן ההסטורי שלי". הדברים שריגשו אותי. אני אדם עם זיכרון חוויתי ועל כן, אני אזכור חיוך, תגובה והבעת פנים. בחרתי לי את אותם אירועים שנחקקו בזיכרוני ואז ברגע ששילבתי את ה"אני מאמין", לקורא יהיה ביסוס ואמינות לרוח הדברים".

יש אנשים שמדברים ויש שעושים.
גאולה כהן עושה!

מה מניע אותך לעשייה ולרצון הזה לשפר ולשנות כל הזמן?
"מאוד פשוט.
כמו שלפסל, צייר או אומן יש דחף לקחת נייר ולמלא אותו או ליצור , כך לי יש דחף אומנותי לשנות את העולם והמציאות. בשבילי, לקום כל בוקר מבלי שיהיה דחף, עדיף לא לקום.
יש לי טעם לתקן ולברור. אדם נולד בצלם אלוהים עם זכות הבחירה. אלוהים הוא זה שנותן לנו את האפשרות להמשיך וליצור את עולמנו.
אני מאמינה שזה עושה אותי צעירה..."

בספר יש לה משפט כשהיא מתייחסת לגילה :
"בת כמעט ארבעת אלפים שנה, כגיל ההסטורי של העם שלי, בת שמונים ושתיים, כגילי הביולוגי בשעת כתיבת יומן זה, בת שישים – בגיל המדינה שלי היום, אבל תמיד – תמיד גם בת שמונה עשרה, כגילו הרוחני – מהפכני של העם שלי, גיל שבו כל סוף הוא גם התחלה".


גאולה כהן היא אכן אישיות נלהבת, סוערת ומחויבת שבמשך עשרות בשנים לא נחה לרגע ולא ויתרה על עבודתה העיתונאית ועל פעילותה הפוליטית – אם בגלוי ואם במחתרת ובמאסר .

בספר שלפנינו היא עוצרת לרגע כדי להתבונן ולספר את חייה .

תחנות חייה הנפרסות בספר מתעלות לדרגת תחנות היסטוריות. היא מספרת על הוריה, על השידור בתחנת הרדיו של המחתרת, על בריחותיה מהמאסר, על נסיעה לראיין את הנציב העליון שהורה לאסור אותה, על חקיקה ועל מאבק לעלייה ולהתיישבות.

עשרות סיפורי הספר ומכתמיו מדביקים את הקורא בהתלהבותה של האשה הזאת שנאמנותה לארץ הפכה את סיפורי חייה לסיפורים שיכולים לפרנס חיים של יותר מאדם אחד. לספר מלווים צילומים של מכתבים, פתקים ומסמכים מקוריים מרגשים, מכתב מדוד בן גוריון, מכתב מהרבי מליובאביטש, פתקים שהועברו בישיבות הכנסת ועוד.


ולמי שצריכה או צריך בריף של ציוני דרך מחייה של המחברת, להלן הוא לפניכם:
1943: הצטרפה לארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י).
1945: עזבה את בית הוריה וירדה למחתרת בשל היותה נרדפת על ידי הבריטים.
1946: נעצרה על ידי הבריטים, נדונה למאסר תשע שנים ונכלאה בבית הסוהר לנשים בבית לחם.
1947: ברחה, בלבוש ערבייה, מבית הסוהר שבמגרש הרוסים בירושלים.
1960: ראה אור ספרה הראשון, "סיפורה של לוחמת".
1969: ערכה מסע בארה"ב מחוף אל חוף במאבק גלוי למען עליית יהודי ברית המועצות.
1970: הצטרפה לתנועת החירות.
1972: ייסדה את "המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר".
1973: נבחרה לכנסת ברשימת הליכוד.
1978: פרשה מן הליכוד בשל מאבקה נגד מדיניות קמפ-דיוויד של מנחם בגין, והייתה בין מייסדי תנועת התחיה.
1980: נחקק ביזמתה "חוק יסוד ירושלים", הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".
1981: ירדה להתגורר בימית והצטרפה לנאבקים נגד הנסיגה מסיני.
1987: ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את "שדולת הח"כים למען יונתן פולארד".
1990: מונתה לסגנית שר במשרד המדע ופעלה למען קליטת מדענים.
1990: יצאה לאתיופיה לבדוק את מצבם של היהודים שם ותרמה תרומה חשובה להעלאתם לארץ
ב"מבצע שלמה".
1994: עברה להתגורר חלקית בקרית ארבע.
1998: יזמה והקימה בירושלים את בית מורשת המשורר אורי צבי גרינברג, שהיא מנהלת בהתנדבות עד היום.


ספרה ראה אור בהוצאת ראובן מס

מס' עמודים : 192 מחיר: 82 ₪


אפשר לומר רבות על גאולה כהן, אפשר להסכים או לא להסכים עם דעותיה, אך דבר אחד ברור: עם נשים כמותה – יכולנו להיות בלתי מנוצחים !