אמילי עאטף, יוצרת הסרט הזר בתוכי'

מהי עלילת הסרט?

הזר בתוכי הוא סיפור על בחורה בת 30, המצפה עם בן זוגה ללידת בנה הראשון. לאחר הלידה היא אינה מרגישה דבר ואינה מבינה היכן האהבה שכולם מדברים עליה. היא מתביישת בתחושת הזרות שהיא חשה כלפי התינוק ובכך שאין לה "אינסטינקט אימהי", ואינה מסוגלת לחלוק זאת עם איש. היא נופלת לדיכאון אחרי לידה. הדיכאון הולך ומעמיק, עד לנקודה שהיא כמעט פוגעת בתינוקהּ ומחליטה לעזוב ולמות, אך למרבה המזל מוצאים אותה ומטפלים בה. לאט לאט גדלה האהבה לבנה ומתחיל המאבק להתקבל בחזרה לחברה שמתנערת מנשים שמעלו בתפקידן המרכזי – האימהות.

איך החל הפרויקט, מדוע בחרת לעסוק בנושא?
כמו כולן, גדלתי עם הידיעה שמיד לאחר הלידה מתפתחת אהבה עצומה המחזקת את התא המשפחתי. כשדיברתי עם נשים וצפיתי בחברותיי הבנתי שאין זה נכון בהכרח. לעתים קרובות הופעת ישות חדשה במשפחה אינה משמחת כלל. מצאתי בכך עניין רב כיוון שנשים אינן מדברות על זה לעולם.
אפילו כשמדובר בשכנה או בחברה טובה קשה מאוד לאישה לומר שהיא אינה רוצה את התינוק עוד, שאינה שמחה או שהיא מרגישה חוסר יכולת למלא את צרכיו.

תופעת הדיכאון שלאחר הלידה הייתה חדשה לי כשאסתר ברנסטורף, שותפתי לכתיבת התסריט, ואני שמענו עליה. שמעתי על תוגת האימהות לפני, אך זו אינה אותה תופעה. 80% מהנשים חוות את תוגת האימהות, הנמשכת זמן קצר.
אחוז הנשים שסבלו מדיכאון אחרי לידה עלה בשנים האחרונות מ-10% ל-20%. מדובר באחוז עצום ועדיין אין שיח בנושא. איש אינו מדבר על כך: לא במרפאות כשנשים כבר הרות, לא האחיות ולא רופאי הנשים. החמור הוא שנשים אלה מרגישות מבודדות אף יותר כיוון שנדמה להן שהן לבד והן אינן יודעות שמדובר במחלה. מתלווה לכך תמיד תחושת אשמה גדולה. הידיעה שנשים אחרות חולקות את המחלה וכי רובן או כולן מחלימות יכולה לעזור.

נוסף על כך, גילינו שגם לאחר ההחלמה מצפה לנשים דרך ארוכה. בניגוד לחולות אחרות שאינן יכולות לטפל בילדיהן לאחר הלידה, נשים אלה אינן מתקבלות בשמחה עם החלמתן. לאחר ההתמודדות עם הדיכאון, מחלה הורמונלית, בעזרת תרופות, טיפול ומעקב, עליהן להתמודד עם חברים ומשפחה שאינם מוכנים לדבר על זה בפתיחות ובמידה מסוימת מאשימים בסמוי או בגלוי את האישה עצמה במחלתה.

לא רצינו ליצור סיפור רק על מחלה, אלא לצייר דיוקן של אישה הנופלת למשבר והכול קורס סביבה. רצינו לתאר סיפור אהבה של זוג צעיר שעד כה באו להם דברים בקלות, אך תוך כדי המשבר הם הופכים לזרים. גם בן הזוג עובר התפתחות עצומה מבחור צעיר לאב. עליו להילחם על משפחתו החדשה, כי אביו ואחותו מנסים להרחיק את האם מילדה והוא נקרע ואבוד ביניהם.

איזה מחקר עשית בשביל הסרט?
אין לי ילדים וגם לא לשותפתי לכתיבה. רצינו לכתוב סרט עלילתי, אך היה לנו חשוב להיצמד לעובדות. היה קשה מאוד לדבר עם נשים במהלך דיכאון, אז שוחחנו עם נשים רבות שיצאו ממנו. גם זה היה קשה כיוון שהדיבור על הטראומה לעתים מעורר אותה מחדש. אחת הנשים, המנהלת קבוצת תמיכה, הפנתה אותנו לפסיכיאטרית שלה, אשת שם בתחום האם והילד בברלין, והיא עזרה לנו רבות וקראה כל טיוטה של התסריט. היה חשוב לי שגם השחקנית הראשית תפגוש אותה ותוכל לשאול אותה שאלות.

יש לי לא מעט חברות עם ילדים שהיו מאוד חסרות ביטחון בהתחלה; ה"אינסטינקט האימהי" מתפתח בהדרגה. צפינו בסרט תעודה קצר על נשים שנאלצות ללמוד הכול מבראשית. אין להן עוד ביטחון עצמי, בייחוד כשהן מופרדות מילדיהן, והן מרגישות אבודות לחלוטין. עליהן ללמוד שוב איך להחזיק את התינוק, איך להחליף לו חיתולים, איך לדבר אתו. הדיכאון תמיד מלווה בשנאה עצמית, ברגשות אשמה ובתחושת אין אונים. האישה צריכה עזרה תרופתית, אך בעיקר טיפול ומעקב.

התפקידים, בעיקר של השחקנית הראשית, היו עוצמתיים מאוד. תוכלי לספר על הניסיון שלה ועל חוויית בימוי השחקנים?

סוזן וולף היא שחקנית תיאטרון מעולה. היא מעולם לא שיחקה בעבר בתפקיד ראשי בקולנוע או בטלוויזיה, רק בתפקידים קטנים, וזה היה נפלא. לא רציתי שחקנית גרמנייה שכולם מכירים, כוכבת. רציתי מישהי שתהיה הדמות שלי ואכן היא הייתה רבקה מיד. כשראיתי אותה על הבמה היא הייתה מדהימה, היא ריתקה אותי. רבקה אפילו נראתה כמוה בדמיון של שותפתי לכתיבה ושלי. לא רצינו אישה מתוקה ומנומסת אלא מרשימה וחזקה, הגורמת לך להרגיש שהיא שולטת בחייה ביד רמה. היה חשוב לי שהיא לא תהיה אם, כיוון שרציתי שהחוויה שלה תהיה דומה לזו של הדמות. רציתי שזה ידמה ללידה ראשונה ושהתינוק באמת ירגיש זר בידיה. זו תחושה שקל יותר לחוש אם אין ילדים.

דיברנו בלי סוף. אני מעריצה גדולה של חזרות ועושה המון חזרות עם השחקנים שלי, לכן אני אוהבת לעבוד עם שחקני תיאטרון הרגילים לשבועות של חזרות. גם התמזל מזלי לקבל את הלוקיישן של הדירה כמה שבועות קודם לכן, כך שעשיתי שם חזרות עם הזוג. עברנו על כל סצנה כמה פעמים. לפעמים הצטרפה אלינו שותפתי לכתיבה ושינינו את הדיאלוג מתוך מה שעלה מהשחקנים המאלתרים. בצילומים עשינו חזרות עד שהיינו מרוצים לגמרי ואז צילמנו רק טייק אחד או שניים.

זה דרש זמן רב, בעיקר משום שאין הרבה דיאלוג במהלך הדיכאון. לעתים זה קשה לקהל, אך במציאות הנשים הללו אינן מדברות.
חלקן כן מדברות; ברוק שילדס לדוגמה כותבת בספרה שההתמודדות שלה עם הדיכאון לאחר הלידה הייתה דרך ביטויו. רוב הנשים אינן מסוגלות לדבר וחלקן מעמידות פנים שהן אמהוֹת מסורות בעודן נמחצות מבפנים.



* אמילי עאטף היא אורחת הפסטיבל הבינלאומי החמישי לסרטי נשים ברחובות המתקיים בימים אלו.