צבוע - זמירה הינדס ורטנברג

תערוכה חדשה בגלריה GEBO ART SPACE


תערוכת היחיד של זמירה הינדס ורטנברג, אשר כותרתה "צבוע", היא סוג של מזיגה וגישות, מראות מודרניסטים יחד עם אסכולת פריז הצבעונית, הכל חוברים יחד לכלל הרמוניה וביטוי אישי ביצירתה של האמנית, חגיגת אמנות וחוויה למתבונן.
צבוע...צבע...צביעה..צביעות..צבעוני...צבוע- חיית טרף.. .שפל... מסכה חברתית.. דו פרצופיות..יללה...העמדת פנים בצביעות תיאטראלית..שימוש בדמויות צבעוניות..משחקי דו פרצופיות....יללה. האמנית זמירה הינדס ורטנברג היא אישה בעלת אומץ ויחד עם זאת שברירית מאוד. בעלת אישיות חזקה, מרתקת, מינית, ובו בעת מרתיעה. אכפת לה מה אנשים חושבים עליה וכשהיה מחזיקה את מכחול הצבע היא הופכת ללוליין "צבוע" המשחק בין בדי הקנבס הגדולים שלו\שלה ומנסה ליצור יחס נכון ואיזון לדמותו או לדמותה. בציוריה ניכרת אהבתה לדמות האישה החופשייה הנובעת מהבשלה אישית פנימית ומיצירה בלתי פוסקת לאורך תקופות שונות בחייה. היא ניחנה ביכולת התבוננות של כאן ועכשיו ובכך יצירתה הופכת לחותם אמנותי.
נשים כגברים צוירו ופוסלו לאורך כל תולדות האמנות, הנשים שזמירה מציירת הן נשים אמיתיות ודמיוניות, יפות, כעורות, שמנות ורזות, אהובות ושנואות, בעלות מעמד ופשוטות העם. מי הן כל אותן נשים שהיא מנציחה ביצירותיה? האם הן אידיאל היופי של תקופתן? איזה שימוש היא עושה בדמות האישה ולצורכי מי ומה? לזמירה זיכרון עמוק ותרבותי של הפאם- פאטאל, האישה המעודנת והנכספת, הדמות המכובדת, מושא הערצה שסוגדים לה. אצל זמירה עולה וצצה השאלה הגדולה באמנות: מתי הפסיקה האישה להיות מריה, או אפרודיטה, או ונוס או לילית? ומתי החלה דמות האישה לשדר יותר עצמאות, פיתוי, חטא, מוות, או מתי הפכה האישה ל"פאם פאטל העכשוית'' (לדוגמה הפלסטיקה שהיא גם העמדת פנים וגם מסכה בעולם המודרני ואידאל היופי של תקופתנו)?
זמירה מציירת סוג של נשים שכל גבר יכול להתאהב בהן. הנשים הצצות ומופיעות ביצירתה נראות לעיתים כמודל בהשראת אמני אסכולת פריז, בדומה לאנרי מאטיס, שאגאל בצעירותו בסדרת הנשים, אם כי אצל זמירה גם לגברים תפקיד משוחק ומבויים באופן מכוון כביקורת והתרסה לחברה. לעיתים זמירה בוחנת אותנו ומעמידה את דמות האישה הבודדה במוקד הסצנה, פעמים בזוגות, כחלק מתהליך המדגיש את מורכבותה ורב גוניותה של האמנית עצמה ובכך היא מעצימה את המסר תוך הפקעתו מן הפרט אל הכלל.
הצבעוניות של ציוריה מגוונת אך עם זאת ניתן לחוש באיפוק ובשליטה בהנחת הצבע בשכבות ומתן דגש לאור וצל ולפרספקטיבה בדומה לאמני הרנסנס לעתים כדי לחפות על עצב פנימי ולפעמים מתוך הניסיון לדלות את אותם ערכים אסתטיים אשר אפשר שמצויים גם הם במלאכת האמנות – ערכים של יופי או של חיות – אינם ילידי המקרה, ומכל מקום הם סימן לחיפוש שיטתי אך מהי הסימבוליקה?
האמנות היא אופן אחד בה מתקיימת האמת. באמנות, האמת היא היצירה. אמנות היא אחת הדרכים באמצעותה נוצרת האמת הפוליטית, הדתית, הפילוסופית, החברתית, האישית והמחשבתית (מרטין היידגרThe Origin of the Work of Art, )) הכרח הוא לאמנות שתהיה נבואית. האמן חייב להתנבא ( "עקרונות האמנות",הרברט ריד)
לא במובן של הגדת עתידות, אלא במובן זה שעליו לומר לקהלו מהו המתרחש בחדרי ליבו, וזאת למרות הסיכון שיעורר בצופים ובעבודותיו. תפקידו כאמן לשאת קולו ברמה, מתוך דם ליבו, לחוש את הרגע המשתנה של המציאות, הנוכחות של היופי שרק אלוהים היה מסוגל ליצור, רגעים אלו זמירה מנסה ומתעקשת ואף מצליחה לנצור ולהעבירם אל הבד בעזרת קווים אקספרסיביים ושפע של צבעים. בהארה בלתי מציאותית היא גם מציגה בעבודתה האמנותית סצנות מבוימות מהווייתה הפנימית כאשה, לפעמים היא עושה זאת באמצעות פאזל גדול/קטן של מחשבותיה כאדריכל ולעיתים ישירות על הבד.

בתקופה הנוכחית הפוסט מודרנית, המהווה אכסניה לציבורים ולגישות שונות בתפיסת האמנות ותפקידה, זמירה מעבירה אל הבד מודלים ודימוים המספרים לקהל צופיה את רחשי ליבה ומחשבותיה אודות "האדם", וזאת בניגוד לגישות הישירות והמתומצתות. היא מבטאת את עצמיותה, את נשיותה, את חיותה ואנושיותה, ושואפת לחתום בטביעת אצבעותיה את רוחה במנותק ולא במנותק מהתרחשויות הרגע סביבה. היא מציירת, חושבת, זורמת, שמחה ועצובה, כועסת ומתפייסת.
היא משתמשת במרכיב הצבע כחפץ והיא עושה בו כרצונה, על פי הרגש, לעיתים היא מכופפת אותו, לעיתים מתייסרת איתו והוא מלווה אותה כל חייה, כמפתח לתיבה כמוסה, בו היא רואה ישות עצמאית.
האם זמירה משחקת או שהיא רק נוגעת בסדרות של מצבי חיינו ואולי היא רוצה להעניק לנו יופי בעל ערך אסתטי ולהקיף אותנו הצופים בציוריה בצורה חדשה מרגשת ונוגעת ללב. יחסה של זמירה אל הציור הוא כאל תהליך פנימי, המפלס לעצמו דרך וקשר לחיים קסומים, נחשקים בדמיונה ובזיכרונה

מעין מסע או יציאה אל הרפתקה ציורית ... לאחר מכן באות נקודות ההתמקדות וההתחברות לתחושות שלה ולאינטואיציה. מה שמעסיק אותה כציירת היא השאיפה ליצור מהמופשט והנעלם שפה חדשה, הנושאים שמרכזם הוא "האדם", "הגבר", "האישה" הגוף האנושי מעצם בריאתו ו/או דמותה שלה במצבים חדשים.

אוצר- רפי ברביבאי

פתיחה חגיגית ביום ג', 2.9.08 בשעה 20:00
שעות הפתיחה: יום שישי 11:00-14:00, ב' עד ה' 11:00 עד 19:00
נעילת התערוכה 26.9.08

כתובת : שד' שאול המלך 35 תל אביב