מונה בארץ המובטחת

טוב, לא יודע אם שמתם לב אבל בדרך כלל אני מציג את גב הספר. אז בואו לא נבזבז זמן. קודם גב הספר ואחר כך אני אבלבל לכם במוח.



מונה צ'אנג, נערה אמריקאית מתבגרת ממוצא סיני, עוברת עם הוריה לבית המשפחה החדש בסרקסהיל, ניו יורק, ומתוודעת בראשונה לעולם היהדות. בפרברי ניו יורק ב- 1968, בהם הפכו הסינים ל"יהודים החדשים", מה יכול להיות טבעי יותר למונה מאשר להתייחס לדבר פשוטו כמשמעו- ולהתגייר?

ברומן שופע ומקורי זה הופכת גיש ג'ן את האידיאל הנעלה של הרב- תרבותיות לעובדת חיים. בעוד מונה משתתפת בשיחות נפש בבית הכנסת ומתאהבת (בבחור יהודי נחמד שגר בטיפי), מציגה לפנינו ג'ן אחת מהגיבורות המקסימות והמופלאות ביותר שנראו באחרונה בספרות, נערה המסוגלת להתחכם בשנינות ובביטחון עצמי מוחלט בה בעת שהיא מסייעת לצוות העובדים בבית הפנקייק של אביה ולומדת תורה בבית הכנסת המקומי.

בכל עמוד בספר מונה בארץ המובטחת מערערת גיש ג'ן את המושגים עליהם גדלנו, ומצליחה לגשר על פערים תרבותיים שחוצים יבשות ועמים, בשנינות חריפה כשל ג'יין אוסטין בכתבים מאוחרים.

עד כאן גב הספר. לא ארוך נכון? עברנו את זה יחד ונשארנו שלמים! לפי הקדמת הספר אפשר לחשוב שיש פה איזשהו מניפסט סוציו פוליטי חדש או משהו כזה. לא מיני ולא מקצתי. העובדות לגבי התגיירותה של הנערה החביבה הן זניחות לטעמי. באותה מידה יכלה להפוך להיות זראטוסטריאנית או משהו כזה. המרד שלה, או יותר נכון, החיפוש שלה אחרי מקומה בעולם אינו שונה בהרבה מן התהליך אותו עוברים כולנו, או לפחות רובנו, במהלך שנות ההתבגרות שלנו.
אם אתם מחפשים פה עלילה מסעירה גם את זה לא תמצאו.
אז מה בכל זאת יש בו?
זוכרים שפעם היו קלמרים עם ריח, מחקים עם ריח, עפרונות עם ריח ומכתביות של ג'יג'י ושל הולי הובי?
גם אני לא זכרתי עד שהתחלתי לקרוא.
הכל חזר לי. בבת אחת. מחניים בהפסקות. התאהבויות בוסר קורעות לב. סקרנות. חלומות. בעיטה במוסכמות. גילויים מיניים ראשוניים. תסכול נוראי. תקווה בלתי נגמרת.
לא מצאתי הבדל רב בין תהליך ההתבגרות של הסינית הקטנה בסרקסהיל לבין תהליך ההתבגרות שלי ברמצ'רון המתברגנת עד גועל. ואולי זה סוד קסמו של הספר. יכולתה של הסופרת להעביר אותי מחדש ובדייקנות דרך אותו תהליך מתסכל, איום ומופלא כל כך שהתחיל בהיותי גור דובים מבולבל ומפוחד והסתיים בהפיכתי למתגרד סדרתי חסר בושה על עצים בגנים ציבוריים, גרמה לי עונג מופלא ללא כל ספק.

כי בסיכומה של פטרוזיליה, מה אנחנו מחפשים בעולם הזה אם לא מעט חסד של הזדהות?...
קורט של תחושה שאנחנו לא לבד?...
ככה שאם אתם שואלים אותי אז אני שלא למדתי ספרות באוניברסיטה, הקטן מכולם, דל המעש, הפושטק מבן יהודה אומר: קראתי ספר של בנות ונהניתי מכל רגע!