עדנה אדרת - אישה עם סיפור ודרך

את עדנה אדרת הכרתי בהזדמנות מיוחדת של פעילות ענפה שהיא מקיימת במסגרת חברתה, "בשביל החיים", והתרשמתי מאישה אמביציוזית, רגישה ובעלת גישה בריאה מאוד לחיים. התרשמתי שהיא מסוג הנשים שאני ארצה לכתוב עליהן בהקשר של "יום האישה הבינלאומי" ובכלל.


עדנה היא ילידת חולון שנישאה בצעירותה ליואל אדרת, בן איילת השחר, ועברה בעקבותיו לקבוץ. בהיותה אם לארבעה ובהריון עם ילדה החמישי פרצה מלחמת לבנון הראשונה, ויואל, דמות מרכזית בקיבוץ, נפל בקרב. עדנה נותרה לבדה עם חמישה ילדים קטנים. היא סיימה במהלך השנים תואר ראשון בחינוך, עסקה בהוראה במשך 25 שנים, הדריכה במכללת תל חי ועסקה בהפקת פעולות תרבות. לפני 16 שנה עזבה את הקיבוץ ועברה לגור בראש פינה, למדה גישור והתמחתה בתחום המשפחה.
לפני שנים התבקשה להפיק לחבר אירוע "חיים שכאלה", נענתה, וזמן קצר לאחר מכן פנה אליה אחד המשתתפים, ושאל אם תהיה מוכנה להפוך את התחום הזה לעיסוקה העיקרי.

מה את יכולה לספר על בעלך המנוח והדרך שבחרת לך מאז האסון ?
"משפחת אדרת היא משפחה מאוד מוכרת בגליל ומאוד שורשית. בעלי, יואל ז"ל, היה למזכיר קיבוץ בגיל 34 ונהרג בלבנון בגיל 36 מעט לפני שעמד להתחיל גם לימודים בטכניון.
כאשר נהרג הייתי בהריון בחודש שישי עם ילדנו החמישי.
3 ימים לאחר שנהרג, מצאתי את עצמי מוציאה מפה לבנה מיוחדת לשבת. בעודי מחזיקה את המפה ביד, שאלתי את עצמי כיצד אני מסוגלת לעשות זאת, הרי אני באבל... ?! אז הבנתי שהחיים ממשיכים ושיש ילדים בבית שצריך לגדל. הבנתי שאני צריכה לשמור על מה שדיברתי עם יואל על כך שאנו צריכים להיות גב לילדים תמיד ובכל עת. זכרתי גם את מה שאבי לימד אותי. הוא גידל אותנו לבד כי אימי נפטרה כשהייתי קטנה. לא מסוגלים להבין את זה או להיערך לכזה דבר עד שזה קורה אבל למדתי להבין שזה אפשרי. הבנתי שיש אור בקצה המנהרה גם אם כרגע היא נראית חשוכה. דרך השכול גיליתי את הכוחות שלי ואת העוצמה. "

ואיך חינכת את הילדים ?
"הקפדתי לתת לילדיי מענה ותשובות ישירות מבלי לספר מעשיות ובכך להתעמת עם המציאות. צריך לענות רק על מה ששואלים ולא מעבר. לא לייפות מציאות שאינה כזו. אני זוכרת ששעה לאחר ההלוויה של יואל לקחתי את בני בן ה – 3 לראות קבר עם פרחים על מנת שתיחקק בזיכרונו תמונה "יפה" של המקום ואמרתי לו שאבא נמצא כאן. הוא שאל האם אפשר לראות אותו ואני אמרתי לו "תנסה!" הוא החל לחפור וראה שאינו מצליח. כשחזרנו הביתה, הוא עצר אצל השכנים ואמר להם : "אתם יודעים, אי אפשר לראות את אבא אבל אפשר לדבר עליו. התעקשתי שלילדים תהיה ילדות, שלא ידרשו מהם משהו אחר וזה גם המסר שהעברתי למטפלות.
במהלך השבעה, אחד הבנים היה אמור לצאת למחנה והוא לא רצה. אני עודדתי אותו שיצא ולא ידאג כי אני אגיע לבקר אותו. הוא יצא וכאשר אכן הגענו לראותו, הבחנתי שבחר להיות המנהיג והוא החל לדבר כפי שיואל היה נוהג לנאום באסיפות. כשחזרנו הביתה, הוא ניגש אליי ואמר לי : "אמא, אל תדאגי, אני אקצור מעתה את הדשא. למדי אותי גם לסרוג ואכין לאחותי הקטנה גרביים..."
היה לי מאוד חשוב לשמור על הנורמליות במידת האפשר – מה שמוכיח את עצמו עד היום."

עצם העובדה שהמשיכה לעבוד נתן לילדים את הכוח. הם הבינו שמותר להיות עצוב ולבכות, אך צריך להמשיך הלאה.

מה עושים ילדייך ?
"חמוטל (37) היא נשואה ואם ל - 3 . היא מורה בתיכון, מרכזת מחזור.
איתן (36), נשוי +1 ומדגם כלי רכב מלחמתיים בעולם, אלון (34), הוא נשוי טרי ועובד בענף הלול בכל אזור הצפון. תמיר (27) הוא טייס בחיל האוויר – סגן מפקד טייסת ובת הזקונים - איילת (24) היא אחראית ביטחון ברשות שדות התעופה, לומדת מינהל עסקים וממשל ברייכמן."

מה עם מערכות יחסים ?
"כאשר אישה נשארת עם 5 ילדים קטנים זה קשה. אם עד כה התעסקתי בלסדר את כולם מסביבי, עתה הגיע גם הזמן שלי ואני מאמינה שזה יגיע בקרוב."

איך התחיל העסק ?
"הכל התחיל מכך שריכזתי את התרבות בקיבוץ – מה שבעיר מקביל לפונקציה של מפיק אירועים. לבדר 1,000 איש מדי חג וסופ"ש לא הייתה משימה פשוטה. איילת השחר הייתה ידועה כמרכז התרבות באזור ועליי היה לדאוג לתכנים, לאירוע, להפעלה...
הייתה זו שנת בצורת ובאתי לאחראי על כל הנוי, פנחס בן ארי, ושאלתי אותו איך נרים עכשיו הפקה ושוב נמחזר את עצמנו... האיש היה אמן ואמר לי בתגובה :"אל תדאגי, אני אדאג לבמה שתראה יפה – את דאגי לתוכן". אז החלטתי שאארגן ערב סביב סיפור חייו. הערב נחל הצלחה גדולה וכלל שלל הפתעות : החל מריקוד ירוק של ילדי הקיבוץ לכבודו, דרך המשפחה הגדולה ששיתפה פעולה ועד לשיחה מארה"ב שתוזמנה בדיוק רב לערב. זמן קצר לאחר מכן עזבתי את הקיבוץ, עברתי לראש פינה והתחלתי להפיק אירועים קטנים. לפני כשנתיים יצאתי לפנסיה ממשרד החינוך והבנתי שיש לי מקצוע. ראיתי שאני מצליחה לגעת באנשים ואיך שכיוונתי לשם, הם החלו להגיע אליי".

מה מיוחד בשביל החיים, למעשה ?
" באמצעות החברה, מפיקה סיפורי חיים לאנשים, חברות, ארגונים או מוצר בדרך של מסע בתחנות משמעותיות המציינות אבני דרך...
במסע לוקחים חוויות מהעבר ומחברים אותן אל ההווה העכשווי ונוגעים בנקודת העתיד. היציאה למסע בתחנות חיים נעשית כאשר צועדים יחד בכל המקומות המשמעותיים ובכל תחנה מתאפשר למשתתפים לחוות אותן חוויות ולהכיר לעומק את הסיפורים, לפגוש את המקום, האנשים או החפצים, שהותירו את חותמם. בכל תחנה מצטרפים אנשים נוספים, כך שלקראת סוף המסע אנחנו כבר קבוצה גדולה שחווה חוויה מעצימה.
למסע יש עוצמה גדולה : הטבע, המקומות שבהם אנחנו מבקרים, הריחות שמלווים אותנו והתחושות הם שהופכים את המפגש לחוויה הנצרבת בתודעת המשתתפים והופכת למבצע משותף שכולם לוקחים בו חלק יחד עם האנשים היקרים להם.
בסופו של מסע "בשביל החיים" מגיע שלב המפגש הסוגר את המסע והכולל גם חברים ממעגל רחב יותר בו נותנים דגש על המסע והקשרים אל החברים."


אני חברתי לעדנה לכזה מסע ומבינה בדיוק על מה היא מדברת. החוויה, הריגוש, התכנון המוקפד, החיוך שלה שלא מש מהפרצוף והירידה שלה לפרטים שלא משאיר אף קצה רופף. איזו אישה ואיזו חברה... תענוג !