אינטימיות נשית בין דפי התנ"ך

איך נראה חדר השינה של רחב הזונה מבעד לחור המנעול? מהן יכולותיה הנסתרות של הנביאה מרים, אחות משה? מי היא יעל הגיבורה, שערפה את ראש סיסרא, המוצגת כדמות אפלה, כמעט זנותית, שבגדה באמון שניתן בה? מה מסתתר מאחורי תעלומת בחירתה של חווה, האישה הראשונה, שהטתה את גורלה של האנושות לגירוש מגן עדן? בזווית הסתכלות רעננה וייחודית מפנה האמנית יפה נבו את מבטנו חזרה אל הנשים שעיצבו את התרבות העולמית – נשות התנ"ך הנחבאות, המפתות והחזקות.


מהיכן נבעו עוצמותיה הפמיניסטיות של דבורה הנביאה, המצהירה בשירתה המפורסמת שהנשים שוות לגברים ; מה חלף בראשה של אם סיסרא, האימא-של-כל-הזמנים, הצופה בחלון, חרדה לגורל בנה ; מה היה בה, בדמותה המיתולוגית של דלילה, ששמשון ידע כי היא מובילה אותו לאבדון, ולמרות זאת התעקש לחפש בין ברכיה ניחומי אם ; כיצד השתלבו נשות סדום באווירת הסאדו-מאזו המקומית, מה עבר על בת יפתח, הקורבנית, המבכה את גורלה ; מי הן באמת ארבע האמהות ומדוע – חרף עוצמתן וייחודן – נזכרות בסיפורי התנ"ך רק 86 נשים, לעומת 1,200 גברים?!

ברבדים, רבדים, המרמזים על התהליכים ההיסטוריים-האנושיים, נבנים זה על גבי זה ציוריה של האמנית יפה נבו, בתערוכה 'אחותי, פסיפס נשים בתנ"ך - שנפתחה
ב – 10.1.07 במוזיאון התנ"ך בתל אביב. בתוכנית האמנותית, מוצג מחזה קצר, פרי עטה של יפה נבו, שהוא מונולוג של אחת הדמויות בתערוכה, אותה מגלמת השחקנית דגנית רוזנטל. כמו כן, התקיימה השקה של ספרה השני של נבו, "אחותי", הכוללת מונולוגיים עכשוויים של נשים בתנ"ך. במהלך התערוכה בימי שישי בשעה 12 בצהריים יוצג המחזה ולאחריו ייערך שיח גלריה עם האמנית.

"אחותי", כשם לספר ולתערוכה, נבחר על ידי נבו כאמצעי להעברת מסרים, הן ככינוי "סחבקי", עממי, ישראלי, הן כהתייחסות לקרבת המשפחה, והוא מכיל מנעד שלם של מערכות יחסים. נבו, עיתונאית במקצועה, העושה שימוש במילים לצורך דומה, הוסיפה ככלי ביטוי את המכחול, ובאמצעותו היא מעבירה את ה"אני מאמין" שלה, אמנותי והצהרתי, שעיקרו: "העולם מורכב משני חצאים לא שווים" (בהגדרת הנשיות של אדוארד סעיד). למרות חולשתה של אותה מחצית, נבו הולכת אל סיפורי המקרא ומוציאה מתוכו את האלמנט הנשי העוצמתי. "הלכתי אל הנשים החזקות", היא אומרת. "נשים שאינן מהוות רק כלי קיבול, נשים שאינן עוסקות בילודה, אלא נשים רבות עוצמה, כפי שדמותן נחשפת מכתבי הקודש, אותם כתבו גברים".

מרביתן של הנשים המקראיות חוסות בצל הגבר שלהן (יוחסין האישה הוא כמעט תמיד ציון שם בעלה), מרביתן אינן מוזכרות כאידיאל יופי, ועמדת הפתיחה שלהן נחותה ממילא, והחוויה הנשית נחווית בהם כחוויה כמעט זניחה. למרות הכל נבו מקדישה מקום ביצירתה לנשים גדולות, שהפכו איקונות, ושמן מהווה הקשר תרבותי, אוטומטי, אוניברסאלי. היא מבקשת להדגיש, כי למרות השימוש שהיא עושה בדמות הנשית החזקה במקרא, תערוכתה אינה אלא סוג של תערוכת מחאה, המבכה את עולמה של האישה ואת מעמדה. "זוהי תערוכה של היגדים. הזדמנות להעביר את תחושות התסכול האינסופית באשר למעמד האישה שעודנו אבוד, למרות המהפכות הפמיניסטיות, למרות השנים שחלפו - כאז כן היום. נשים חזקות היו ויהיו, אך עוד ארוכה הדרך אל השיויון והשלטון, וספק אם אי פעם יגיע".

"בחירת הדמויות נעשתה ממקום פנימי. אני נכנסת לתוך נשמתן ומנסה לחוות אותן", אומרת נבו. "כאישה וכאם, אני מוצאת בנשים הללו משהו ממני, והחיבור שלי אליהן הוא גם חיבור אינטואיטיבי לדמותן, גם חיבור אישי לתהליכים היסטוריים, גם חיבור לתובנות הנובעות מהכרות הסיפורים, שמה שהיה הוא מה שיהיה, אין חדש תחת השמש והאופי האנושי, שחווה היסטוריה של אלפי שנים, לא השתנה כלל".

יפה נבו, ילידת ירושלים, עיתונאית, במאית, תסריטאית. עבדה ב-7 ימים, המוסף לשבת, מוסף '24 שעות', 'לאשה', ובמקומוני ידיעות תקשורת. מתמחה בכתבות תחקיר ופרופיל. מאחוריה מספר תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות.